תוכנית #8 -פוליטיקה ממשל

תוכנית 8- פוליטיקה ממשל

" בכל מקרה, שום סם ואפילו לא אלכוהול יכולים להיחשב כגורמים לחולי בחברה שלנו. אם אנחנו מחפשים אחר מקור לצרות שלנו אל לנו לבדוק השפעת סמים בקרב אנשים. עלינו לבדוק את הטיפשות הבורות ואהבת הכֹח שלהם.” ככה אמר פטריק ג'ייקאורורק, עיתונאי, סופר וסאטיריקן, אבל במקרה שלנו הוא בעיקר צודק.

לרגל ימי הזיכרון שפוקדים אותנו השבוע התוכנית מוקדשת היום לפוליטיקה וממשל!

(שיר: Gogol Bordello- 60 Revolutions)

פינת האנקדוטה

כשמחפשים את ההגדרה המילונית למילה גלריה מוצאים את הדבר הבא:

חלל להצגת יצירות אמנות, במיוחד אוספי ציור או פיסול. מקור המונח במונח האדריכלי "גלריה", המתייחס למרפסת של כנסייה. יאדה יאדה כיום נעשה שימוש במונח לאבחנה בין מוזיאונים לחללים פרטיים או מסחריים, או קטנים יותר. עם זאת, האבחנה בין מוזיאון לאמנות וגלריה מטושטשת. קיימות גלריות ציבוריות או לא-מסחריות; וקיימים מוזיאונים קטנים ופרטיים. במקרים רבים מתרכזות גלריות לאמנות עכשווית, המוכרות עבודות של אמנים בני זמננו, באזורים מסוימים בערים גדולות למשל אזור הרחובות בן-יהודה וגורדון בתל אביב..

ועכשיו בואו נעצור רגע. כאן בגורדון תל אביב החללים שלאו דווקא התאפיינו במסחריותם משנים עכשיו את עורם.

כן חברים, בשלושים לחודש תיפתח תערוכה בגלריה גבעון שמסמנת עוד שלב בהידרדרות הסצינה של האומנות בארץ- לפחות לטעמי. הגלריה מקדישה חלל חדש בתוכה וכולו מוקדש להצגת אוספים.

התערוכה שתפתח אותו היא אוסף של אמנות של דורון סבג וחברת ors שהיא חברה למשאבי אנוש וקוראים לה "מאיצים לעבר סוף העולם" שלדעתי זה בדיוק מה שהיא מסמנת- סוף עולם האומנות.

לחשוב שרק שבוע שעבר ביקרתי בתערוכה של קולקטיבים במוזיאון חיפה וראיתי את העבודות של האנשים שיוצרים כדי ליצור.

ככה, בלי איזה מניע כלכלי מסוים ובלי אולי יותר מדי יכולת כלכלית אפילו, ואז לקרוא על זה שגם גלריה דן פתחה עוד חלל מסחרי?! נפרד, אבל עדיין מסחרי - זה מבאס מאוד.

כאילו אולי אני נאיבית. אבל לטעון שככה נהוג, ושגלריות אמורות למשוך ואני מצטטת מכתבה בעיתון גלובס "המקום לא מיועד לעוברי אורח שאין להם עניין באומנות" זה מכעיס. זה גרוע!

כל היופי של גלריות זה החינמיות והאינטימיות שבהן, שמושכת לפעמים עוברי אורח מן הרחוב שאולי אין להם מושג באמנות בכלל ואולי הביקור הזה יעשיר אותם.

הכל פוליטיקה אני אומרת לכם.

(שיר: The O'jays- For The Love Of Money)

המלצה שבועית

בימים שבהם הפחד מוכר כמעט כמו סקס ונראה כאילו החיים שלנו תלויים על חוט. ושוב יש איזה סופּר- נבל בחדרי חדרים עם כפתור אדום גדול שיכול פשוט לשרוף את כולנו, האומנות לא שותקת ועוצרת רגע לשאול את השאלה שאני מוצאת את עצמי שואלת בימים האחרונים: רגע, זה בכלל נכון?

ברור שבהתחלה כולנו חשדנו שהאיום האירני הוא ספין, אבל נפלנו למלכודת הדבש של ההפחדה, איפשהו בפנים אמרנו לעצמנו- ומה אם זה כן נכון?

נו, ורק בסבב הזה 3 חודשים עברו מאז שהתחילו להתעסק בסיפור הזה, או לפחות לפי התארוך של הכתבה הזאת שמצאתי בynet שכמו שכולם יודעים די התחילו עם זה בפעם הזאת.

בקיצור הייתי השבוע בגלריה החללית בתערוכה "איראן" שעושה צחוק ממהדורות חדשות, מהתקפות, מהפצצות ומהפּצצות עצמן.

על הגלריה שמעתי פעם ראשונה בתערוכה "שלושערים" (תיקון טעות לתערוכה קוראים חיפה- ירושלים- תל אביב) במוזיאון חיפה- זה עוד קולקטיב של אמנים שמחזיק גלריה לא מסחרית בכוחות עצמו. די מדהים- הם פשוט משכירים חלק מהחללים בגלריה למגורים ויש שם אפילו חברת היי טק שחשדו שאני ממס הכנסה כי הסתובבתי להם במשרד עם המחברת שלי- אמרתי לכם הכוח טמון במחברת!

אז קצת על התערוכה בכניסה לגלריה עומד פסל מוקטן של האיש הכי מסוכן בעולם- נשבעת שככה כתוב ליד הרגליים שלו, הלוא הוא אהוד ברק!

משם נכנסתי לחדר אחר עם שתי טלוויזיות ולפ טופ שמראים בלופים מהדורות חדשות סגנון הקומדי סטור- באחת מהן רואים אישה שבכוונה חוסמת, בגופה, מגלשה בגן שעשועים- ולמיטב הישראליות המוגזמת תוך שניות הורים מתגודדים, מתחילות צעקות, קללות, השערות שערורייתיות- למה היא עושה את זה? למה מצלמים מי אתם ומה אתם. בטלוויזיה השנייה יש סרטון מצחיק של מאבק בין פיתה ולחמניה עם סומסום - אשכרה שני חברה בתחפושות נאבקים ובסוף המסר המתבקש- אתם חייבים לבחור צד. אני אישית בדילמה קשה כאן.

ובאמת מאוד שנונה התערוכה בייחוד העבודות של דודו גבע שהוא אמן שאולי שווה שנדבר עליו שוב כאן איזשהו יום והוצגו שם הדפסים שלו- אחד מעין קומיקס על מחבל מתאבד שהוא זחל ואחד כמו פוסטר לסרט הקולנוע המצליח בבימויו של שאול מופז- איראן! התערוכה מעולה הגלריה מעולה בשישי הבא יש שיח גלריה ובימי רביעי ב16:00 הרמת כוסית- זה רק ביני לבינכם אה?

(שיר: חיליק פורצלינה- הבילויים)

פינת ההיסטוריה

זה מדהים שלמרות שעברו 73 שנה מאז השואה אנחנו עדיין לא מכירים את כל הסיפורים ואת כל הדברים הנוראים שהנאצים עשו.

לאט לאט מתבררים ההיקפים של עוד ועוד דברים שקרו לא רק ליהודים. נגיד, הנאצים עשו גם שואה לאומנות.

גבלס שהיה שר התעמולה הנאצי אמר פעם "מהפכות לא מסתפקות לעולם בתחום הפוליטי הטהור; הן מתפשטות משם אל כל רובדי החיים המשותפים. כלכלה ותרבות, מדע ואמנות לא יישארו בחוץ"

במיין קאמפף היטלר השווה בין עגבת לבין התרבות המודרנית והוא האמין שכמו שצריך להימנע מזונות כדי לא לחטוף עגבת צריך גם להימנע מתרבות מסויימת כדי לא ל"התנוון". כבר ב-1930 שר הפנים "טיהר" את כל האמנות שנקראה חדשנית, אמנות לשם אמנות שאף אחד לא מבין, מתוך המוזיאון ויימר. הנאצים העדיפו אמנות שתהיה פשוטה. שכל אחד יוכל להתחבר אליה ושתהיה גדולה- כמו הרייך הגדול והחזק שלהם.

בספטמבר 1933 הוקמה בראשות גבלס "לשכת הרייך לתרבות”. המטרה של הלשכה הייתה להחליט בין פסול ונכון באמנות של התקופה- שיהיה ברור ומוגדר לכולם איזה אמנות היא אנטי גרמנית. וב-1937 גבלס נתן לאחראי על המחלקה לאמנות חזותית, אדולף זיגלר, הוראה להקים צוות של 6 חבר'ה שביחד איתו יעברו במוזיאונים ברחבי גרמניה ויעשו טיהור אחרון של כל אמנות שהיא לא גרמנית, יהודית, מנוונת וחתרנית באופייה.

הצוות החרים למעלה מ5000 יצירות מתוכם נבחרו 650 עבודות שהוצגו בתערוכה במינכן שזכתה כמובן לשם "האמנות המנוונת"

בין האמנים שהוחרמו היו קירשנר, שאגאל, פיקאסו, ואן גוך, ועוד. הרעיון היה לייצר חוויה של בלאגן בלבול ודיס הרמוניה חלק מהעבודות היו לא ממוסגרות, חלק היו תלויות על חוט והמבקרים התנגשו בהם לפעמים.

חלק מהחדרים היו מחולקים לנושאים- חדר אחד לדוגמה היה מוקדש ליצירות יהודיות ואחד ספציפית לעבודות שפוגעות בנשים, איכרים וחיילים גרמנים. מצחיק שרק 6 מתוך 112 האמנים שהציגו היו יהודים בכלל.הם כנראה התעלמו מהנתון הזה.

כדי להפעיל עוד קצת אשמה על הצופים והמבקרים, על הקירות היו ססמאות כמו "חבלה מכוונת בהגנה הלאומית" או "טבע כפי שהוא נתפס על ידי מוחות חולים".

ולמרות כל זה התערוכה הייתה הצלחה! היא הציגה 5 חודשים במינכן ונדדה לעוד 11 ערים בגרמניה ובאוסטריה. והכי אירוני זה שגבלס ציווה שיקימו עוד תערוכה בבית לאמנות הגרמנית- שם כאילו הייתה האמנות שנחשבה נכונה וייחודית- ושם ביקרו שליש מכמות המבקרים שהגיעו לתערוכה המנוונת.

למי שרוצה לקרוא עוד

(שיר: טמבל- ארקדי דוכין)

פינת הקולטורה:

אני לא יודעת אם המחאה תתחדש בקיץ ממה שהבנתי יש פגישות מחאה שבועיות והיה איזה ניסיון מפוקפק בכיכר רבין..(http://news.walla.co.il/?w=/90/2521367 ) אבל למי שלא נכנס לאווירה בקיץ שעבר יש לי את ההמלצה המושלמת.

דורון צברי שהוא במאי דוקו מוכר שעשה בין היתר גם את סדרת הדוקו ריאליטי מחוברים/מחוברות, וחבר שלו אורי ענבר, שניהם אגב בוגרי החוג לקולנוע וטלוויזיה כאן אצלנו באוניברסיטה- כבוד!! עשו סרט על המהפכה האישית והפרטית שהם ניסו לחולל נגד רשות השידור! שאגב אחרי הסרט תרגיש לכם כמו הגוף הכי מושחת בארץ- טלוויזיה לשידורי תעמולה פרופר!

הסרט עוקב אחרי צברי וענבר מקימים מטה מאבק ומנסים לתקן את חוק רשות השידור שמרכז את הכוח בידיים של המנכ"ל שממונה ע"י ראשי הממשלה ומשמש בובה על חוט של הפוליטיקאים.

הסרט ערוך בצורה מעולה, הוא מצחיק, שנון ומעביר את המסר בצורה הרבה יותר ברורה מהמחאה בקיץ בלי בושה של להיכנס לפוליטיקה! אני ממש ממליצה אישית! הסרט גרם לי לחשוב עם עצמי שעות ארוכות על מצב התקשורת והטלוויזיה בישראל והכי חשוב- אמא של צברי מוכנסת לתוך כל זה והיא דמות צבעונית שלא תהיה לכם ברירה אלא להתאהב בה!

קישור לטריילר:)

(The beatles- revolution)

אמן מן העבר

התחיל בתור שוליה. שאהן

ברוח הפוליטית של התוכנית היום, גיליתי אמן מן העבר שראה באמנות שלו אקטיביזם חברתי.

בן שאהן נולד בליטואניה ב1989 והיגר עם אמא שלו ושתי האחיות הקטנות שלו לארה"ב אחרי שאבא שלו שלמרבה האירוניה היה גם אקטיביסט פוליטי, נשלח לגולג בסיביר.

שאהן התחיל בתור שוליה של דפס והמשיך ללכת ללימודי ערב עד שבסוף הוא הגיע לnyu ולאקדמיה הלאומית לעיצוב וסיים.

ממש כמו לאבא שלו, היו לבן עמדות סוציאליסטיות מאוד חזקות והוא התעניין בנושאים של חוסר צדק חברתי.

ניקולה סאקו וברתולומיאו ונזטי. חוסר צדק משווע.

אחת מהעבודות החשובות ביותר שהוא עשה שהיא גם אחת מהראשונות הייתה דיוקן מוגדל מתוך תמונה בעיתון של שני מהגרים איטלקים שהורשעו והוצאו להורג במדינת מסצ'וסטס למרות שהרבה מאוד האמינו שהם היו חפים מפשע.

בהמשך שאהן הפך להיות צלם עיתונות בעצמו. הממשלה שכרה אותו בתקופת הצנע הקשה בארה"ב והוא ליווה פרוייקט שסיקר את החיים של האיכרים שאיבדו את אדמתם בעקבות המיתון- הפרויקט הזה יותר מוכר לכם ממה שאתם חושבים- זה אותו פרוייקט שדורותיאה לאנג השתתפה בו? מי שזה לא אומר לו כלום שיגגל- תמונה מפורסמת.

חזרה לשאהן, העבודה הכי חשובה שהוא עשה שהדהדה בכל ארצות הברית ומתחה ביקורת נוקב על הממשל הייתה סדרה של ציורים שנקראה "דרקון המזל" על ספינת דייגים יפנית שהפליגה לתוך אזור שהיה בבדיקה לקראת הפצצה אטומית. מיותר לציין מה שקרה להם- אבל בצבעים חזקים ותיאורים גרוטסקיים שאהן לא נתן לאף אחד לברוח. הוא מת 7 שנים אחרי פרסום הסדרה אבל נחשב לעמוד האש שלפני המחנה בעבור הרבה מאוד צלמי עיתונות ואמנים עד היום הזה.

(שיר: John Lennon - Working Class Hero)

דוקו על בן שאהן

פינת השערוריה

התופעה השערורייתית שנקראת סנטיאגו סיירה היא נושא הפינה שלנו להיום.

סיירה שלא הצלחתי להבין, בגלל חוסר אחידות משוגע בכל מקום שכתוב עליו באינטרנט, הוא או אמן שנולד במדריד וחי היום במקסיקו או ההיפך.

סיירה הרים המון פרוייקטים פרובוקטיביים מאוד בואו נאמר. כמו לחסום את הביתן של ספרד בבינאלה כמחאה על "הארצות הלא חשובות" שלא נותנים להם מקום בתערוכה כמו אתיופיה ומדינות עולם שלישי אחרות. הוא בנה תא קטן שאמור לדמות את החוויה של תא גזים והדבר האחרון שהוא עשה, בעיניי גם יותר על הצד האמנותי הוא מסע ביחד עם פסל שלו בכל העולם פחות או יותר.

סיירה והצוות שלו התחילו את ה"טיולון" שלהם באיטליה שם הם יצרו שתי אותיות ענקיות ששוקלות כמעט טון ומרכיבות את המילה לא .הם הציבו את האותיות בכל מיני מקומות שהם מצאו בהם חוסר צדק. ככה כשהם שלחו את האותיות לניו יורק הם עמדו ליד הרוקפלר סנטר, וול סטריט ואיך לא מטה האו"ם. הם העמיסו את האותיות על משאית ונסעו איתם בשכונות של מעמד בינוני נמוך בכל ארצות הברית.

בשלב כלשהו גם התחילו להכין עוד ועוד פסלים כאלה ולהשאיר אותם במקומות באופן קבוע- כל המסע הזה צולם ונערך לסרט שלא הצלחתי להוריד מהאתר הרשמי- אם זה עובד למישהו אני אשמח לשמוע על זה.. יצורף לינק בבלוג. הכוונה נראה לי די ברורה- במקרה הזה לא פירושו לא! לא לקפיטליזם, לא לפרברים, לא לצביעות שבכל מקום. פשוט לא.

(שיר: Everything Counts- Depeche Mode)

אמנות ברשת

היום באמנות ברשת כמה המלצות. נתחיל באתר artthreat או איום האמנות בתרגום חופשי. האתר מורכב מכתבות על אמנות פוליטית או פשוט על מחדלים בעולם.. מעוצב, רציני ונח למתעניין.

חוצמזה, גיליתי את מגזין adbusters ששוב בתרגום נשמע גרוע- מנפצי הפרסומות? שוברי הפרסומות סוג של טיים אאוט אבל אך ורק של אמנות פוליטית ושל אקטיביזם חברתי סופר אנטי קפיטליסיטי. לינקים מצורפים בבלוג- ולכם נשאר רק להכנס ולחקור את זה:)

(Animals- Coldplay)

הידעת:

עבדכם הנאמן עשתה השנה תחקיר על חוק המוזיאונים שמנסים להעביר תיקון שלו בכנסת מהקיץ שעבר כדי להכיר ב15 מוזיאונים שבקו הירוק.

כמו שבטח ברור לכם "להכיר" בתכלס זה לתת כסף. התברר לי שכל מוסד בארץ ששמים עליו את הסטמפה הזאת "מוזיאון" מקבל מימון מהממשלה.

יש וועדה בתוך משרד התרבות והספורט שנקראת "מועצת המוזיאונים" ושם יושבים אנשים עם "ניסיון" שמחליטים איך ולאן הולך הכסף.

לא כל מי שיושב במועצה הזאת הוא איש מקצוע שקשור באמנות אגב, יש שם כל מיני חבר'ה מעיריות כאלה ואחרות ובכל מקרה מֵמָנה אותם השרה המהוללת שלנו שמה הקשר בינה לבין אמנות בכלל??

הקטע שבאמת הכי הטריף אותי מכל מקום זה העובדה שכרגע בכלל אין "מועצת המוזיאונים”. המועצה פורקה ועוד לא הקימו חדשה אבל את ההצעת חוק הזאת כבר מריצים.

(שיר: Aloe Black- I Need A Dollar)

פתחתי בציטוט ואני אסיים בציטוט "אין שום דבר אצילי בלהתעלות מעל חברך האדם, אצילות אמיתית היא להתעלות מעל העצמי הקודם שלך" ארנסט המינגווי.

הנושא שפתחנו כאן היום הרבה יותר עמוק ורחב מהשמות והסגנונות שהזכרתי והוא מקיף אותנו בכל רגע נתון- צריך לפתוח את האוזניים והעיניים ולשים את הציניות בצד- לא תמיד כשהתותחים רועמים המוזות שותקות וחשוב להקשיב להן.

אני רוצה להקדיש את התוכנית הזאת לסבא וסבתא שלי חיים ורבקה קיים, שניהם ניצולי שואה, ולדוד שלי משה קרנר שנפל במלחמת יום הכיפורים- יהי זכרו ברוך.

(שיר:Politic Killes- Manu Chao)

תוכנית # 7- פולחן האביב

כן זה רשמי בסופ"ש עברנו לשעון קיץ ואפילו שהוא קצת קצר, רק 177 ימים- כן בשבילי זה קצר אני צריכה אור שמש כדי לגדול:)

אפילו שקצר אין על הקיץ ואיזה מזל שהוא מתקרב בצעדי ענק.

לכבוד העונה הפסטורלית והתחלת השופינג של בגדי ים וסנדלים- התוכנית מוקדשת היום לפולחן האביב:)

(שיר: Black Water- Timber Timbre)

פינת האנקדוטה:

נפתחה עונת האומנות והמוזיאונים בתל אביב. אני יודעת שהיה קשה לפספס את זה כי העיר תל אביב הייתה נתונה בלא פחות מבליץ אומנותי: מוזיאונים בחינם והופעות בפנים, ואז אתה יוצא החוצה ויש הופעות בחוץ ובאמת אי אפשר היה להתעלם מזה שזאת שנת האומנות וסופ"ש של האמנות אבל אני רוצה לצאת חוצץ רגע..

הרגשתי שבכל ההייפ הזה של האמנים הצעירים, התבלט, אני לא יודעת אם לקרוא לזה מדיום או קונספט או רקע , התבלטה האדריכלות.

אל תבינו אותי לא נכון, אין ספק שחלק גדול מהעולם הארכיטקטוני שסובב אותנו הוא יצירתי ומרשים. אבל הרגשתי שיש יותר מדי עבודות כדוגמת: dreamfields/tlv

ואם זה לא הספיק היה אגף שלם בפנים של מה שהיה נראה כמו מחבתות שעשו הסבה והפכו לגלגל אופניים וזה לא דיבר אליי.

ואני לא מתביישת להגיד את זה.

בקולנוע, הפורמליסטים, זרם שחקר את המדיום בתחילת הדרך שהתעניין בצורה יותר מאשר בתוכן אמר שהקהל צריך להבין את ההזרה. גם אם דבר שנלקח מהמציאות מעוצב פתאום אחרת ולא נראה אותו דבר הוא כן צריך לתקשר עם הצופה איכשהו- הקוביות האלה- צבעוניות ככל שיהיו- לא תקשרו איתי. החלל שהוקדש לאדריכלות- לא תקשר איתי. פייר התאכזבתי

(שיר:Little Boxes- Pete Seeger)

ההמלצה השבועית:

אתמול גיליתי גלריה ברחוב אל חריזי שאני ממליצה עליה קודם כל בלי קשר לתערוכות שאני תיכף אדבר עליהן שמציגות בה.

בית האמנים ע"ש זריצקי היא חלל שמחולק לכמה חדרים שיש ביניהם מסלול זורם שמאפשר תזוזה חופשית . בכל חדר יכול להציג אמן אחר ולא מתקבל גודש של עבודות כי כל חלל מאוד מוגדר למרות הזרימה הזאת בין החדרים.

חוצמזה, אני רוצה להמליץ על ארבע אמניות שמציגות עכשיו בבית האמנים שיצא לי גם להחליף איתן כמה מילים וזה היה לי ממש נחמד.

הראשונה שאני אדבר עליה,בגלל הנושא שלנו היום חייבת להיות שי זכאי. היא צלמת ואמנית אקולוגית לפי הגדרתה שלה והיא מנסה להעלות מודעות ציבורית לנושא של שמירה על הטבע.

לתערוכה קוראים ריטואלים סמויים מן העין והיא כמו רטרוספקטיבה של עבודות של שי בטבע, מהטבע ועל הטבע: ממש אהבתי את הפרויקט "נחל בטון, שיקום נחל כיצירת אמנות". במשך 3 שנים זכאי השקיעה את כל כולה לשיקום נחל עציונה באזור ירושלים' שנמצא ליד מחצבת בטון והתמלא בפסולת ונהרס בגלל זה.

כחלק מהפרויקט שהיה מורכב מכל מיני שלבים היה אירוע חברתי שהתקיים וצולם שבו שואלים זכאי וכנראה אנשים שלקחו חלק בפרויקט ביחד איתה:” סליחה, האם ניקית נחל היום?” השאלה שהצחיקה אותי וגם הרבה מהמרואיינים שלפעמים ענו בחצי צחוק "ראית פעם ירח ירוק?” או הגיבו בחשדנות "בתור מה את שואלת אותי את זה" ממש העבירו את המסר לטעמי, שאנשים לא מבינים את החשיבות של איכות הסביבה. הם מסתכלים על זה כרעיון רחוק שלא קשור אליהם ונשמע מגוחך ומתייפיף. בסוף הפרוייקט זכאי הכינה שמלה מבטון והשקיעה אותה בנחל הנקי או צילמה אותה לידו כאילו מטפורית להלביש את הנחל בשמלה.לפחות אני עשיתי את הקישור הזה. לקשט אותו ולחגוג איתו את השיקום.ובאמת אי אפשר לזהות את הנחל.מתברר שעל העבודה הזאת גוגל ארט' בחרו בה כאחת מעשרים האמנים המשפיעים ביותר על הסביבה בעולם.

עוד אמנית שממש אהבתי את העבודות שלה היא דפנה ספקטור שהיא אמנית הדפס שמציגה בתערוכה של "מצב הגוף- מצב הרוח" שלוש סדרות תחריט בטכניקות מעורבות שמשלבות תחריט יבש, אקווטינטה והטבעות. למזלי דפנה הייתה בתערוכה בזמן שביקרתי אז יצא לי להחליף איתה כמה מילים ולשאול אותה על תהליך העבודה שלה.היא סיפרה לי שהתהליך הוא תהליך שמתפתח עם העבודה. ושאין לה דימוי של איך העבודה תראה בסוף. הסתכלנו ביחד על הסדרה שעסקה בהורים שלה ואמרתי לה שאני חושבת שהיא מאוד נוגעת ללב. רואים את הורים שלה הולכים יד ביד ברחוב, צוחקים ביחד יושבים אחד ליד השני בכסאות פלסטיק ומרגישים קרובים אליהם איכשהו.הם הזכירו לי את סבא וסבתא שלי.

היא אמרה שמה שהיא חתרה אליו בעבודות הוא הזוגיות והאינטרקציה המיוחדת של ההורים שלה וסיפרה לי על מורה שלה שאמר לה פעם "חצי עבודה עושה האמן וחצי עבודה הצופה".

צמוד לתערוכה של דפנה יש עוד חדר שבו מציגה היולי ליברמן עבודות בזכוכית. גם איתה קשקשתי קצת. בעיקר עניין אותי לשאול על ציור של דיו על נייר שעמד באמצע כל הבלטות הזרחניות השקופות שמילאו את הקירות. היולי הסבירה לי שדווקא העבודה הזאת התרוממות מייצגת משהו אחר מכל העבודות אבל מתכתבת איתן. יש בה איזשהו חופש, חוסר עבודה מקדימה והכנה שיש בכל העבודות זכוכית. בעבודה מצויירת ציפור שהיא אומרת שבשבילה קשורה לעוד שתי עבודות זכוכית שתלויות מולה ולידה. היה ממש מעניין לדבר עם היולי גם כדי ללמוד קצת על עבודה עם זכוכית וגם כדי להבין קצת יותר על העבודות שראיתי. בלטה סדרה אחת לדוגמא של לוחות זכוכית צבעוניים שדמו למין מפרט של מחשב. לסדרה קראו הייפרטקסט והיא אמרה שיש אנשים שהלוחות מזכירים להם תמונת נוף אורבני במבט על. באמת כשהסתכלתי שוב הבנתי את ההתייחסות. גם דיברנו על הבחירה בזכוכית והיולי אמרה שהיא אוהבת את הקונפליקט של החומר זכוכית היא גם חזקה מאוד אבל גם שבירה. ביצירת לוחות שמזכירים טכנולוגיה יש שילוב גם של חדש וגם בטכניקה מסורתית של ישן.

אחרי כל זה הגעתי לחלק האחורי של הגלרייה ושם ליד סדנת ההדפס דיברתי עם חנה אלטרץ שאיתה אני אסיים. בתערוכה שלה נקודת הדמיון חנה מדפיסה תחריטים על נייר ממוחזר. הדבר היותר מעניין שהיה לה לשתף בו הוא מקור ההשראה.

היא ממחזרת את הניירות בעצמה והתהליך שהיא תיארה הוא ממש תהליך של בישול: להרתיח דבקים, לסנן עם מסננת- ממש מרק. הניירות שהיא ממחזרת הם כולם עבודות שהיא לא אהבה או שהחליטה שהיא יכולה לוותר עליהן והיא אמרה "ציורי מערות מדברים אליי. אני אוהבת את התנועה של החיה, את הדברים שהזמן אבד עליהם" אני אומרת לכם היה לי קסום. החוויה של לעמוד שם בין כל הסוסים והדפסי נשים הרגישו לי פתאום בבת אחת גם ישנים וגם חדשים. גם כאן וגם ממקום אחר.

אז אני ממליצה על בית האמנים ע"ש זריצקי. ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב. פתוח כל השבוע בשעות משתנות. תקבלו ארבע או 5 תערוכות "במחיר של ביקור אחד. ואם יהיה לכם המזל שהיה לי ותדברו עם האמנים אז תקבלו גם הרבה יותר.

(שיר: Lia Ices- Grown Unknown)

פינת ההיסטוריה:

בנוסף למגמת האיראנים אנחנו אוהבים אותכם שרצה בפייסבוק גם בחג הפסח מתברר שאנחנו איפשהו קרובים. גיליתי שחג האביב הפרסי שקוראים לו נורוז והתחילו לחגוג אותו לפני שבועיים ככה הוא בעצם התגלמות ראש השנה היהודי עם טוויסט. על השולחן דג זהב ורימון. הדג באקווריום ולא אוכלים אותו והוא סמל של נהיד אל המים הפרסי אבל עדיין- דומה לא?

חוצמזה יש שבעה מינים על השולחן כולם מתחילים בס' והם קשורים להתחדשות הטבע אבל עדיין..

גם הפרסים עושים ניקיון פסח יסודי לפני החגיגות וגם הם הולכים עם אמא לקנות בגדים חדשים וחגיגיים לחג. וכמו בכל חינגה טובה ביום האחרון יוצאים לפיקניקים ויש מסיבות רחוב שכוללות מוזיקה ודמויות מחופשות. אז, נורוז, יום חדש היא מסורת שקיימת כבר 5000 שנה והתחילה כנראה אצל השומרים. בגלל שהם היו עם נודד החג נדד איתם והגיע למסופוטמיה- מה שהיום אנחנו מכירים כאיראן ולפי המסורת הזאת יוצאי איראן חוגגים אותו בכל מקום שאליו הם מהגרים בעולם. ככה השנה היה אירוע אומנות ראשון מסוגו במטה אונסקו בפריז של חגיגות של הנורוז. אמנים איראנים מובילים בחרו מתוך 3000 עבודות, סרטונים ועיצובים גרפיים ששילבו את הקונספט של החג.

(yeman blues- eli)

פינת השערוריה:

מחזה היווני הקלאסי "ליזיסטרטה" שמספר על מרד של נשים שהפסיקו מלחמה בזה שהן לא נתנו לבעלים שלהם מתחיל במונולוג על האביב הקצר של האישה. על הבאסה שתמיד אנחנו צריכות לחכות בבית עד שהם יפסיקו עם השטויות שלהם. ועל כמה שאז נשים היו כל כך תלויות בגברים והם היו תלויים בהן בשביל דבר אחד בלבד..

והנה היום בפינת השערוריה אנה אוטופיה ג'ורדנו, אמנית איטלקיה ריטשה את הנשים הכי קלאסיות של עולם האומנות- את ונוס של בוטיצ'לי לא פחות ולא יותר והיא אומרת לנו;

היום זה לא היה עובר! היום אפילו שאישרו השבוע את חוק הפוטושופ ואומרים שדוגמניות בתת משקל לא יקבלו פה קמפיינים - אידאל היופי הוא רזה! אביב האישה התקצר עוד יותר.

ומה שמעניין אותי בעיקר לשאול הוא: ולמרות כל החדש חדש הזה? נראה לכן שבלי חזה שופע ותחת עסיסי אפשר לעצור מלחמה כמו ליזיסטרטה וחברות שלה?

איכשהו אני מסכימה עם טיציאן וגברי הרנסאנס שאהבו "שדיים וישבנים וחמוקיים חגיגיים"

(My Humps- Alanis Morissette )

פינת הקולטורה:

מוזיקה קלאסית זה דבר שמתאים רק לפעמים והיום יש לי בשבילכם מוזיקה קלאסית שמתאימה לנו בול:פולחן האביב של סטרווינסקי.

סטרווינסקי היה מלחין רוסי שחיבר מוזיקה קלאסית מודרנית. זה נשמע כמו משהו לא הגיוני להגיד: מוזיקה קלאסית מודרנית אבל כשמקשיבים לזה מספיק, כמו שנגיד אני הייתי צריכה לעשות בשביל המבחן שלי בשפת המוזיקה, מתחילים להרגיש שזה סוג של הדראם אנד בייס של פעם. החזרות על צלילים שלא יורדים חלק בגרון ולפעמים נשמעים כמעט רע, ממש מזכיר כל מיני דברים שאפשר למצוא גם היום.

הקטע, פולחן האביב שמורכב משלושה פרקים הוא אחד הקטעים המפורסמים של סטרווינסקי ואני ממליצה עליו כאן היום כחוויה ולא רק כקטע מוזיקלי.

זה קשה להקשיב למוזיקה קלאסית. אתה לא יכול לשיר עם זה, זה מאוד חוזר על עצמו וזה כל כך הרבה יותר ארוך מכל שיר שהיה אהוב עליך אי פעם. אני חושבת שדיסני חלק איתי את התובנה הזאת ובשביל זה הוא יצא גבר והתאים לקלאסיקות גדולות וביניהם פולחן האביב סרטונים מצויירים שהפכו לקאלט שכולנו מכירים כ-פנטזיה. הצלילים של פולחן האביב מתנגנים על רקע תיאור של האבולוציה עד סוף עידן הדינוזאורים. הסרטון ממש מחייה את המוזיקה, כל חיה שמעופפת שם משתלבת בול בתזמון של ההופעה ובהליכה ובהכל עם המוזיקה. ואפשר למצוא את הגרסה המלאה של שלושת הפרקים ביוטיוב - מעולה:)

(The Rite Of Spring- Igor Stravinsky  )

אמן מן העבר:

בואו נדבר על הגברת ג'ורג'יה אוקיף- שאני הכרתי בניו יורק לפני שלוש שנים כמעט. ונדלקתי עליה ישר! בעיניי ג'ורג'יה אוקיף היא האמנית האמריקאית הכי הכי. כשקראתי עליה היה כתוב שהנופים שהיא ציירה מאוד אמריקאים ואני לא יודעת אם זה נכון אבל הייתה תחושה שהיא מאוד מאוחדת עם המקום.

אוקיף התחילה בתור מורה לאומנות. איפשהו ב1917 היא ציירה סדרה של ציורי פחם ששינתה את כל סגנון היצירה שלה ומאז היא לא הפסיקה לצייר. היא התקרבה מאוד לבחור שקראו לו אלפרד שטיגליץ שבמקרה גם הייתה לו גלריה בניו יורק והוא עצמו היה צלם והתחילה להציג שם. היא הציגה 22 תערוכות יחיד בגלריה שטיגליץ ומיותר לציין שלאורך הזמן הזה הם עברו לגור ביחד והתחתנו- לסיפור אגב אין סוף שמח הוא עזב אותה והם נפרדו. ואפילו קראתי שזה ממש השפיע על המצב הנפשי והפיזי שלה- מסכנה.

אני רוצה לדבר כאן היום על סדרה ספציפית מתוך 900 הציורים שהגברת המיוחדת הזאת השאירה אחריה- מאמצע שנות ה-20 היא מציירת קלואוז אפים של פרחים. הרבה צבעי מים אבל גם שמן שמתארים את החלקים הכי קטנים של הפרח בהכי גדול שאפשר.בצבעוניות מעוררת. ושוקעים לתוך זה. יש משהו כל כך נשי בציורים האלה, כל כך אינטימי..

אני זוכרת שבתערוכה חשבתי שזה איבר נשי כלשהו ואני יודעת שלא הייתי היחידה שהרגישה ככה כי ג'ורג'יה אוקיף ציירה, לדעתי לפחות, את הפרח הקטן שלבלב לה בלב והיא הייתה מוכנה לעשות עליו קלואוז אפ ולתת לנו, לזרים המוחלטים להתקרב, להסתכל ולחדור לרגע הזה איתה.

(קורין אלאל: אי שם בלב)

אומנות ברשת:

השבוע באומנות ברשת יש מאסט האב פה בפינה שהוא אמנם לא קשור לאביב אבל כששמעתי על זה הייתי חייבת לדבר איתכם.. אומנות שמביאה לכם את הרשת או לפחות התייחסות של 8 אמנים לרשת נפתחה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.

התערוכה מנוע חיפוש כוללת כל מיני הדגמות מעניינות לחוויה שכולנו חווים כל יום- השיטוט באינטרנט. היו כמה תיאורים של עבודות אבל נראה לי יותר מעניין להגיע לתערוכה ככה ולגלות את האמצעים המעניינים שהשתמשו בהם כדי להעביר את הנוף האינטרנטי לקהל.

אז  המרכז לאמנות עכשווית , קלישר 5 תל אביב. הסתכלתי לברר לוח זמנים ולא היה רשום. יצורף כמובן לינק בבלוג לאתר של המרכז, אז אם מישהו רואה משהו שפספסתי אפשר להוסיף תגובה..

(שיר: the searchers- where have all the flowers gone)

הידעת?

שכל שנה וגם השנה, בחול המועד פסח, מארח מפעל השפכים הגדול השפד"ן תערוכה של תלמידי המחלקות לעיצוב תעשייתי של בתי הספר הגדולים לאומנות בארץ?

כן כן, בצלאל, שנקר, מכון אבני וויצו חיפה שולחים מבחר של עבודות שנותנות פרשנות למִחזור המים שהמפעל עושה. העבודות מתפרשות על המדיומים השונים: כרזות, מוצרים שמציעים דרכים למִחזור מים לבד, סרטונים ומה לא?!

אז הנה עוד משהו אומנותי נחמד לחג: “סיר לילה- תערוכת עיצוב תעשייתי בשפד"ן" בראשון לציון בימים ראשון עד חמישי מ9:00 עד 19:00 פתוח עד ה12.4.

(שיר: spring-קצת אחרת)

עוד תוכנית באה לסיומה. תמלאו את הכיסים באגוזים או במשהו שעושה לכם שמח ושיהיה לכם אחלה חג! אני אישית כבר יותר שמחה אחרי שאת השפעת האביבית שלי שרדתי ואני מתחילה את הניקיון הגדול:)