תוכנית מס' 12: אסקפיזם

אם לא בא לכם לשמוע יותר על בחירות, אסונות טבע, הגרעין האיראני, המצב הכלכלי הרעוע ועוד, הגעתם למקום הנכון! אומנותי למשתמש חוזרת מחופשת הקיץ, עמוסה בכל טוב. אז אני מקדישה בזאת את תוכנית 12 לאסקפיזם:)

שיר: jamiroquay- runaway

המלצה שבועית:

אני קודם כל ממליצה לכם, שלא תתכנו תוכניות. ואני באמת עומדת מאחורי זה. רשמתי לי על דף נייר 4 גלריות שמציגות עבודות שיכולות להתאים לתוכנית השבוע.

לשתיים הראשונות ממש לא התחברתי והתחלתי ללכת לכיוון השלישית והרביעית כשפתאום, וזה היה רגע ענק, אני רואה כלב שאח"כ התברר לי שזאת כלבה, יושב קפוא על דלת כניסה לגלריה. חשבתי שזה פוחלץ, כי הלכתי קדימה ואחורה והוא לא הסתכל עליי. החלטתי שזאת יכולה להיות התערוכה האסקפיסטית שחיפשתי- ואכן זאת הייתה!

למי שנלחץ, הכלבה לא הייתה פוחלץ ודבר ראשון שקרה כשנכנסתי לגלריה גורדון היה שהיא נבהלה ממני ואני ממנה:)

כל עבודה שונה מרעותה- ליליאן קלאפיש

הקומה הראשונה של הגלריה שמחולקת לשני חדרים מציגה רטרוספקטיבה של עבודות בנייר של ליליאן קלאפיש בין השנים 1950 ועד 2012.

לא הכרתי עבודות שלה לפני, אבל קלאפיש היא אמנית ותיקה. שנולדה ב1933 בצרפת, וזה מרענן לראות שהיא עובדת עד היום.

העבודות הראשונות בחדר הזכירו לי ישר את אביבה אורי. עם הקונטור הגס שלהם והדימויים החידתיים :encor le motif עוד מהמוטיב היה רשום באחת, ומתחתיה בקבוק שנראה כמו בקבוק פלסטיק ועליו רשום אלכוהול או לא קול ( alcool ולאיית)

העבודות מאוד מגוונות ושונות אחת מהשניה. מיכל הסבירה לי שהם התמקדו בעיקר בנייר ובשמנים אבל אני הרגשתי שהיו שם צבעי מים, שהיה שם אולי ג'סו בחלק מהעבודות- המצעים היו נראים לי ממש שונים וכמעט לא ראיתי קשר בין העבודות חוץ מבסגנון עצמו.

עבודת אוצרות נקייה - גלריה גורדון

אהבתי מאוד גם את עבודת האוצרות. החלל תצוגה נקי, לא היו שמות ליד העבודות, לא צוינו גדלים או טכניקות, רק נקודה אדומה קטנה ליד עבודות שנמכרו. באמת יכולת לפרש כל עבודה איך שרצית. יכולת לראות בהתחלה יד מציירת על קנבס ובמבט שני זה היה נראה כאילו היא פותחת תיבת דואר. יכולת לראות קווים אנכים צהובים וכשהתקרבת לזהות שיש עיגולים בין הקווים- ופתאום זה ציור שמתאר פועלי בניין.

הסתובבתי והייתי די מוקסמת מכל הסיפור כי אני אוהבת שאני מבינה מה אומרים לי. ותמיד יותר קשה לי עם אומנות שהיא לא פיגורטיבית. אני חושבת שליליאן קלאפיש משיגה ומשחקת בדיוק על המקום הזה שברגע, הפיגורטיבי נראה מופשט וההיפך. העבודות מסקרנות ואפילו מעלות חיוך. בחדר השני של הקומה הראשונה נמשכתי ישר לסדרה של מה שהיה נראה לי בהתחלה כמו צילומים בשחור לבן. כשהתקרבתי ראיתי שאלה מודעות אבל מהעיתון. קלאפיש צבעה בשחור כמעט את כל הדף והשאירה חלקים ממודעות אבל שונות ככה שקיבלנו מן מודעה אחת- שהייתה אפילו קוהרנטית.

מהחדר השני יש מדרגות שיורדות לחלל תצוגה שלישי שמציג את אוסף הגלריה אני לא אחפור עליו עכשיו אבל גם ממנו נהנתי..

אני ממליצה בחום- על גלריה גורדון ברחוב גורדון 95 . ימים ב'- ה' 11:00-19:00, שישי 10:00- 14:00, שבת 10:00-13:00 ודרך אגב, מחר- יום שישי יש שיח גלריה עם ליליאן עצמה:)

האתר של גלריה גורדון

שיר:cornflake girl- tory amos

פינת הקולטורה:

כשבא להתנתק, אין כמו ספר טוב בשפה אחרת, במקום אחר, בזמן אחר.

אם אתם מחפשים ספר כזה אחר כדאי לכם לנסות את a moveable feast של ארנסט המינגווי.

הרבה מאוד אנשים מכירים את הזקן והים, למי צילצלו הפעמונים? הקץ לנשק איים בזרם. ולמרבה האירוניה דווקא אף אחד מהם לא קראתי.הלכתי ישר- מהסוף להתחלה וmoveable feast הוא הספר הראשון של המינגווי שאני קוראת אבל הוא קנה אותי.

למי שראה את חצות בפריז והתאהב ממש כמוני, עוד יותר מומלץ לקרוא את הספר הזה- שאני די בטוחה שוודי קרא לפני שהוא כתב את התסריט .הוא גם מוזכר בו פעמיים. הספר הוא מעין יומן של המינגווי מהשנים שהוא חי בפריז. שנות ה20.

הזוג פיצג'ארלד- חצות בפריז 

ויש שם את מיטב החבר'ה שמככבים בסרט- גרטרוד סטיין סקוט פיצג'ראלד ואשתו הגזורה זלדה, ויש גם אחרים: ג'יימס ג'ויס עזרא פאונד וכו'.. 

הספר יצא לאור רק 3 שנים אחרי שהמינגווי מת. ב1956 הוא הוציא מאחסון במלון ריץ בפריז שתי תיבות ענקיות מלאות במחברות ויומנים שלו מהתקופה שגר שם. הוא ערך אותם עריכה ראשונית ואשתו הרביעית מרי המינגווי הוציאה את הספר. ב2009 הנכד שלו הוציא מהדורה נוספת.

בספר יש כתובות מדויקות של בתי קפה, ברים שמות של פארקים ומקומות של אנשי הבוהמה אז אני אומרת שהכי אסקפיזם זה לקנות את הספר פלוס כרטיס טיסה לפריז אבל לאלה מבינינו שאין את האפשרות- הספר יספיק. השם לספר עלה בשיחה בין המינגווי וחברו הטוב הוצ'נר שכתב עליו לימים ביוגרפיה. המינגווי אמר (בתרגום חופשי כן?)- אם התמזל מזלך וחיית בפריז כגבר צעיר. היא תלך איתך לכל מקום. שכן פריז היא חגיגה נודדת"

היומנים המקוריים נמצאים בספריית קנדי בבוסטון (נחשפו ב1979). בגלל שלא הוא עשה את העריכה הסופית של כתב היד העלו עם השנים כל מיני תהיות..אם האישה שינתה אם הנכד שינה.. אין תשובה חד משמעית.

המינגווי עצמו "ברח" לפריז. הוא גר בטורנטו והיה עיתונאי שם והצליח לשכנע אותם למנות אותו לכתב חוץ שלהם. הוא התחתן, עלה על אוניה בשיקגו ומשם הכל היסטוריה.

שיר: Edith Piaf- milord

פינת האקדוטה:

בזמן האחרון אני קצת בחרדות לגבי העתיד. אני לומדת אומנות ועיתונאות וזה לא סוד שלא טוב כל כך להיות עיתונאי עכשיו. האמנות זה ניחא כי זה אף פעם לא משהו שמומלץ להיות- זה רק משהו שאוהבים ויש כאלה שמרב אהבה חייבים להיות.

בקיצור קראתי בעצב ובעוד יותר חרדה על הפיטורים והקיצוצים בגלריה ואיך אפילו בעלי תור ותיקים כמו נרי ליבנה מפותרים ממוסף הארץ. וחשבתי לעצמי מה עושים? איפה משתלבים האנשים האלה? לאן הם הולכים עכשיו?

אז אין לי תשובה אבל מצאתי אתר שהוא מין לוח מודעות וירטואלי שמציע לבנות אתרים לאמנים וככה לפרסם ולהפיץ אותם ואת העבודות שלהם.

אני חושבת שזה מאוד חכם כי זה משהו שאפשר לעבוד איתו. גם אם אתה אמן- יכולים אולי לצאת מזה שיתופי פעולה. נגיד יש כותרת "קול קורא" והם שמו שם רשימה של "דרושים" לפרויקטים של אמנים, תערוכות קבוצתיות, גיבוש של מאגר חומרים לקראת תערוכה באיזשהו נושא ספציפי וכאלה. ומצד שני, זה גם חומר למי שמחפש לכתוב על זה, לגלות מקומות אולי להיכנס כאוצר- לא יודעת בדיוק. אבל זה היה נראה לי כמו איזשהי אלטרנטיבה או כמו שהם קוראים לאתר “artcity מרחב לאמנות ישראלית, מידע לאמנים"

שיר: שלום גד- בסוף המדבר

אמן מן העבר:

כל זרם באומנות מוליד מתוכו תגובת ראקציה. בדר"כ ככה גם מקבלים זרמים את השמות שלהם. הפוסט- אמפרסיוניסטים לא היו קבוצה מאורגנת וגם לא קוראים להם ככה כי הם אחרי האימפרסיוניסטים.

ה-אסקפיסט, פול גוגן

הם היו אמנים שהושפעו מהאימפרסיוניזם, לקחו פן מסוים שלו ושכללו אותו. שלושה שמות עולים ישר בהקשר הזה- וינסנט ואן גוך, ושני פולים: סזאן וגוגן. אישית אני חושבת שהכי מעניין מבין שלושתם הוא דווקא פול גוגן והוא גם, לענייננו, ה-אסקפיסט.

גוגן הוא הגלגול הראשון של הנזיר שמכר את הפרארי שלו. הוא היה סוחר מניות בבורסה, אבא לחמישה ילדים ויום אחד אחרי 11 שנות נישואים הוא "מתפלפ" ומחליט להתחיל לצייר במשרה מלאה. הוא חוזר לפריז ומתחיל לחפש את עצמו. הוא מתחבר לפיסארו האהוב, מצייר איתו, מציג ביחד עם החברים האימפרסיוניסטים שלו, בין היתר מבלה 9 שבועות עם ואן גוך בארל, בין היתר נוסע למרטיניק ועובד שבועיים כפועל בתעלת פנמה.

ואז מגיע השיא, הוא נוסע למה שהיה נקרא פולינזיה הצרפתית או כמו שאנחנו מכירים היום- טהאיטי. הוא רוצה לברוח מכל מה שקונבנציונאלי ומלאכותי מכל מה שאירופאי.

הוא כותב ספר שקוראים לו "נואה נואה" על החוויות שלו מהארץ הבתולית- הרבה מבקרים מאשימים אותו שהוא פינטז אותן ושאין בהן הרבה תכלס.

החיים שלו מלכתחילה היו מורכבים וזימנו לו מסעות ומעברים. אבא שלו היה עיתונאי ואמא שלו פעילה פמינסטית וכשהוא היה קטן מאוד הם עברו לפרו לאיזו תקופה. משם אבא שלו כבר לא חזר. אומרים שיכול להיות שמשם הוא ינק את האהבה שלו לתרבויות עתיקות, ולצבע. אמא שלו הייתה מתלבשת כמו המקומיות ואוספת פסלים ועבודות יד של המקומיים.

ומה שבאמת הכי מאפיין את העבודות של גוגן זה הצבע. חזק, שטוח תחום בקונטור שחור עבה. לא עניינה אותו הפרספקטיבה הקלאסית. עניין אותו האקזוטי, הבתולי, המיסטי. בעבודות מטהאיטי אנחנו רואים נופים עם דקלים צהובים על ים כחול, פולחן דתי שלא ברור לנו, נשים ערומות במגוון לוקיישנים- מי הן היו בשבילו ומה הן אומרות ? הכל מסתורי.

גוגן נשאר מקרה מעניין עד היום.ההשפעה שלו באומנות הייתה משמעותית מאוד: ואן גוך, פיקאסו זרם שלם שנקרא פוביזם- כולם ינקו ממנו בדרך אחת או אחרת.

עם המון ילדים ששניים מהם הפכו לאמנים ועוד ילד טהיטאי, שהיה אנלפבית ואיזה עיתונאי הביא אותו לארה"ב בשנות ה70.

חולה בסיפיליס ועומד בפני מעצר על זה שהוא צידד במקומיים נגד השלטון הקולוניאליסטי, גוגן מת ממנת יתר של מורפיום שכנראה גרמה לו להתקף לב- בחור צבעוני- אין ספק.

שיר: גבר רומנטי- טיפקס.

פינת ההיסטוריה:

הבריחה הגדולה, שעדיין לא התגברתי עליה משום מה, שעברה עליי בזמן האחרון זה השבוע שלי בברצלונה.

נסענו על השבוע הראשון של הלימודים אז זה היה יותר חופש מחופש. ולמרות שהיינו בערך ב9 מוזיאונים? ולא, לא נסענו למוזיאון של דאלי, הכי נחרט לי חדר אחד בmacba שזה המוזיאון לאומנות מודרנית.

החדר הוקדש לכנס של היפים. ליתר דיוק, הקונגרס השביעי של הicsid הוועדה הבינלאומית של חברות לעיצוב תעשייתי. חבורה של אנשי אומנות, אנשי רוח, ארכיטקטים, אוצרים, מוזיקאים, שישבו ודיברו על כל מה שביניהם במשך 3 ימים באיביזה.

ב macab מתכננת לבנות עיירת אוהלים ...

הנאה הדירה בעיניכם? מושבת האמנים שהוקמה בפמפלונה שנה אחרי הקונגרס

מארגני הכנס התעקשו שלא יהיה לו"ז קבוע מראש אלא יותר סגנון של "שולחנות עגולים" זאת אומרת חדרי דיון. את כל השיחות הם תיעדו. מחוץ לחדר היו פרוטוקולים בשלוש שפות שאפשר היה לקרוא חלקים מהם. וגם, הם יצאו מהישיבות האלה עם רעיונות והחלטה אחת משמעותית- הם החליטו לשלב את הידע שלהם ולבנות עיירה, חלקת גן עדן קטנה בשביל הקבוצה שלהם, הקומונה שלהם אם תרצו- למרות שזה גורם להם להישמע תמהוניים והם לא מרגישים תמהוניים. לפחות לא לי. הם אנשים שאמרו- אני רוצה מציאות משלי. ואני רוצה שאומנות ורעיונות יהיו המציאות שלי.

היום 41 שנה אחרי זה במוזיאון לאומנות עכשווית בברצלונה, נכנסים לחדר. עם מוזיקה. פופים, טלוויזיות עם ראיונות מצולמים של חברי הקבוצה וסרטונים שמתארים את ההקמה של מעין עיירת אוהלים צבעונית, וביותר ממובן אחד שהם הקימו. ישבתי והסתובבתי ופשוט ספגתי פנימה את החוויה. וזאת הייתה חוויה ומה שנשאר לי מהתערוכה חוץ מתמונות זה משפט אחד מהפרוטוקול שלדעתי מודגש בה שרלוונטי גם היום: מוזיאון צריך להיות מקום שבו אנשים יוכלו לחלוק רעיונות ולא רק לראות מוצגים.

שיר: tropicilia- back

אמנות ברשת:

האתר שיש לי להמליץ לכם עליו היום הוא בואו נאמר, רב תחומי. ושמעתי עליו בשיעור באוניברסיטה. אין על התואר שלי, אני אומרת לכם.

העיתונאי והסופר אלכסנדר המון עלה לארצות הברית מסרייבו. הוא למד את השפה האנגלית על בורייה כדי לכתוב ברמה גבוהה. וכתב ברמה גבוהה. הספר שלו the lazarus project זכה בפרסים ושבחים בתחרויות ספרים חשובות.

אז על מה הוא כתב? ב1908 בחור יהודי שקראו לו לזרוס אוורבוך, בתכלס אלעזר, הלך ודפק על הדלת של מפקד משטרת שיקגו, ג'ורג' שיפי. שפתח את הדלת וירה באלעזר פעמיים. הוא אמר אחר כך להגנתו שהוא מאמין שאלעזר היה אנרכיסט רוצח. הוא השאיר אחריו אחות אבודה בעיר הגדולה, בכל זאת הם היו עולים חדשים, והרבה סימני שאלה.

הפרוייקט שעליו המון כותב נולד מעניין משותף שלו, של עיתונאי משיקגו שמחליט לפתוח את התיק ולשאול שאלות עכשיו 100 שנים אחרי, וצלם וליבור בוזוביק שיש ביניהם עוד מכנה משותף: הם שלושתם מהגרים. בוזוביק כמו המון- מסרייבו.

האתר מציג תמונות של בוזוביק וקטעים מהרומן של המון כשבין לבין יש תמונות אוטנטיות משיקגו של תחילת המאה ה20. מעין סיפור מתח בתמונות. מומלץ בחום.

אז מה באמת הוא רצה?
מפקד משטרת שיקגו ג'ורג' שיפי אוחז בגופתו
של אלעזר אוורבוך

שיר:  lazarus- david byrne st. vincent

הידעת:

אני ליד החלון של לואי ויטון בברצלונה- שיק:)

בעודי הולכת ברחוב הברצלונאי השוקק נעצרתי ליד חלון ראווה שסוג של זרועות תמנון לבנות עם נקודות אדומות או בעצם אדומות עם נקודות לבנות, נתלו מהתקרה שלו ומהרצפה שלו. אה ואיפשהו שם גם הסתתר איזה תיק.

כן זה היה חלון ראווה של לואי ויטון. לא הייתי עולה על זה כנראה בלי הפס המוזהב עם השם בתחתית החלון.

the polka dot queen- yayoi kusama

אבל זה לא הקטע המפתיע באמת- החלון הזה הוא חלק משיתוף פעולה רחב בין יאיויי קוסמה אמנית אוונגרד יפנית שהייתה אחת הדמויות המשפיעות בסצינה הניו יורקית של שנות ה60 . גם כותבת, גם פסלת וגם אשפזה את עצמה בבית חולים לחולי נפש בסוף שנות ה70, קוסמה נקראת הpolka dot queen כי כל העבודות שלה מאופיינות בנקודות כאלה וזרועות תמנון כאלה. היא משתפת פעולה גם עם מארק ג'ייקובס והקולקציה החדשה שלו כוללת עיצובים שלה (תזהו אותם לפי הנקודות...)

ג'ייקובס וויטון הגדילו לעשות ויש אתר שמלא בראיונות איתם, שמפרסם אפליקציה שויטון הכין שהופכת כל צילום באייפון למכוסה נקודות קוסמיות. ויש רטרוספקטיבה של קוסמה שהציגה בטייט מודרן ועכשיו עוברת לוויטני בניו יורק.

תודו שלא ידעתם את זה!

אתר

שיר: tune yards- bizness

תמיד יהיה מישהו שיגיד לכם מה לחשוב, שיגיד לכם מה נכון, אפילו שימליץ, אפילו שייעץ אפילו שהכוונות שלו הכי טובות שיש – תהיו תמיד וקודם כל נאמנים לעצמכם. אל תלכו להצביע אם אתם לא רוצים להצביע. על תכנסו בכלל לדיון על הגרעין האיראני אם כרגע הרבה יותר בוער לכם שעלו המחירים בסופר. ותקנו קוטג' כשמתחשק לכם, כי מתחשק לכם. לפעמים צריך להשקיט את כל הרעש, ולפעמים תוכנית רדיו על אומנות ממש יכולה לעזור עם זה:אז אם בא לכם ורק אם בא לכם תיכנסו לבלוג שם מחכים לכם הלינקים לכל מה שדיברנו עליו. אומנותי עם שני o.