תוכנית #3 - שנוי במחלוקת

תוכנית 3:

האזנה לתוכנית:

הטיפ האומנותי:

לכו עם מחברת לתערוכות ותכתבו לכם דברים.

א' כי אנשים חושבים שאתם מישהו חשוב ורוצים לדבר איתכם או שמנסים לראות מה אתם כותבים, ב' כי זה עוזר לכם לגבש דעה. אני אוהב את זה, למה? אני לא אוהב את זה,למה? הנה טכניקה שאני לא מכיר אני רוצה לרשום את השם שלה ולחזור הביתה ולקרוא על זה. הנה שם של מישהו שאני לא מכיר, אני רוצה לקרוא עליו.

רק תזכרו לקחת איתכם גם עט. אם שכחתם בדר"כ יש בגלריות מחברת כזאת שאפשר לכתוב שם שם ואימייל ואפשר בגדול לקחת את העט לכמה דקות ולכתוב איתו. אבל זה כאילו קצת לא נעים. לא יודעת אולי רק לי, אבל הרגשתי שגם שתיתי מהשמפניה וגם נשנשתי קצת מהפיצוחים ועוד העזתי לקחת את העט, לא נעים.. כמו שסבתא שלי אומרת "עכשיו אתם הבנתם אותי?”

שיר: שאלות ותשובות- סופיה ריבו

פינת האנקדוטה:

בואו נדבר על גלובוס הזהב! היה השבוע הרי הטקס.. האמת לא ראיתי אבל שמעתי דבר ששבר לי את הלב ועכשיו אני גם חושבת שיותר טוב שלא ראיתי! שבוע שעבר קראתי בעיתון שיש תחרות קשה בין "חצות בפאריס" של וודי אלן ו"הארטיסט" של הבמאי שממש קשה לי להגיד את השם שלו: מישל האזאנוישיוס

הלכתי מבעוד מועד לראות את הסרט ביום שישי האחרון כן הוא הציג כבר ב"יס פלנט" בשבוע שעבר. חוץ מזה שהייתי לבד באולם הסרט היה ממש קשה! לא בגלל שהסיפור היה קשה או משהו, פשוט משעמם! ארוך. לא מתקדם לשומקום. ממצה את עצמו. קצת כמו הקולנוע האילם כנראה. סתם באמת שהיה לסרט הרבה פוטנציאל. אני אוהבת שחור לבן והסיפור היה נשמע נחמד: שחקן קולנוע אילם מצליח, מוצא את עצמו בלי עבודה וגרוש על התחת כשהקולנוע המדבר נכנס לתמונה, תגידו את זה ביחד איתי: שיר אשיר בגשם? זה אותו סיפור כמעט בדיוק, ממש עד לקטע של הבחורה פפי מילר שמתחילה לרקוד בהוליווד ומתקדמת בשרשרת המזון של האולפנים עד שהיא נהיית הדבר הכי חם . באמת חוץ מהכלב לא היה בו כלום. לא, הכלב הזה זה פשוט למות עליו. לא נראה לי שיש בחורה בעולם שיכולה לעמוד בפניו.. ואולי בפאנל שופטים שם היו הרבה בחורות, כי איך אפשר להשוות בין המאסטר פיס, ולא איכפת לי שהרבה אנשים לא מסכימים איתי, איך משווים את הסרט שמחזיר אותך לפריז בלילה עם ארנסט המינגווי וגרטרוד שטיין,לזה. טוב למי שלא ראה אני לא אהרוס אבל איך עוד לא ראיתם? חצות בפאריס הוא המנצח שלי! הוא הסרט שלי בעצם. הרגשתי שהוא מדבר אליי מהמסך!

אני אתן תקציר קצרצוש, אוון וילסון הוא סופר מתחיל.

שמנסה לכתוב רומן ראשון ולא הולך לו. הוא מספר לכולם שהספר כבר שלושת רבעי כתוב אבל אין לו כלום. הוא בחופשה עם הארוסה שלו מישל מקאדמס וההורים שלה בפריז. שneed less to say שזאת העיר האהובה עליי בעולם. מפה לשם היא מעצבנת אותו והוא אותה וכל ערב אחרי ארוחת ערב הוא הולך לאיבוד ומגיע לרחוב שב12 בדיוק חוזר אחורה בזמן. זהו. אני לא אספר יותר.חובה לראות. זאת דרישה של התכנית!! בתודה ההנהלה.
שיר:

anything you can do I can do better

ההמלצה השבועית:

עשיתי סבב גלריות "סבב גלריות" הלכתי לשתי גלריות תכלס אבל בגלל שהייתה איזה רבע שעה הליכה בין שתיהן זה הרגיש כמו סבב. סיבוב סבב..

קודם ביקרתי בגלריה ארמנו טדסקי בלילנבלום שמציגה עכשיו עבודות של אנריקו תומאסו דה פאריס, אמן איטלקי.

נחרדתי. לא אהבתי.. קודם כל כי לילנבלום3 זה לא לילנבלום שקרוב לרוטשילד לאור ולבני אדם, הלכתי שם בחושך בכפור איזה 7 דקות עד שהגעתי לגלריה- זה הרגיש כמו נצח! אבל תכלס לגבי התערוכה, זה תומאסו מצייר על קנבסים בגדלים שונים בצבעים ניאונים זוהרים כאלה שטוחים. ומדביק דמויות קטנות מפלסטיק עם סיליקון לציורים. זה היה נראה לי כמו ציורים ששמים בבית חולים על הקירות. כן הצבעים שמחים אבל זה מצועצע. מצטערת, לא אהבתי.

ומשם המשכתי לגלריה רוטשילד אמנות ב-כמו שניחשתם רוטשילד וקיבלתי את מה שלשמו באתי: משהו יפה ומעניין! מאיר אפלפלד מציג שם תערוכת יחיד מהממת. הציורים נראים כאילו לא מעכשיו. אם היו אומרים לי שהוא אמפרסיוניסט שצייר עם פיסארו בסטודיו יכול להיות שהייתי מאמינה כי הוא מאוד מושפע זה בטוח! הוא רושם בחוץ ואז חוזר לסטודיו ומעבד בצבע. ויש משהו מאוד חי בציורים, העין קופצת בין הבזקי אור שהוא מכניס פה ושם.

יותר מהנוף, התחברתי במיוחד לסדרה של הכלי נגינה בסטודיו. היה בהם מן "ריב" כזה על כתם וקו. רגע אחד לא ברור מה זה ואז בגלל שני קווים זה צ'לו, רגע אחד זה משולש ואז כשמתקרבים זאת מנדולינה, אהבתי את זה. וכנראה שאני לא היחידה, הגלריה הייתה מלאה כבר במדבקות אדומות, סימן לעבודות שנמכרו, והגעתי בערב הפתיחה! שתבינו! אז גלריה רוטשילד אמנות קרוב לכיכר התרבות וצמוד לטוני וספה- כן עצרתי לאכול סלייס אחרי הסיבוב, מגיע לי לא? הגלריה פתוחה בימים שני עד חמישי מ10:00 בבוקר עד 18:30 בערב, שישי מ10:00 עד 13:00, שבת מ11:00 עד 13:00

(שיר:אל נא תלך -  שלמה גרוניך)

פינת הקולטורה:

ראיתי הרצאה של T.e.d לא מזמן עלזה שהחינוך הרג את היצרתיות. לא נדבר על כל ההרצאה אפילו שהיא קצרה ואני ממליצה לראות אותה! רק היה שם קטע שאהבתי במיוחד.

הפרופסור לחינוך שנותן את ההרצאה ויש לו מבטא בריטי אמין כזה. מתוחכם. מספר על ילדה קטנה שהייתה תמיד חייבת לזוז. היא לא רצתה ללמוד, לא הצליחה להתרכז בכיתה רק לזוז. יום אחד אמא שלה לקחה אותה לרופא ושאלה אותו מה אפשר לעשות. אחרי כמה שאלות קצרות הרופא לקח את האמא החוצה והם השאירו את הילדה לבד. היא הגבירה את הרדיו שהיה בחדר והתחילה לרקוד. כשהם נכנסו הם ראו אותה רוקדת והבינו שהיא לא חולה ואין לה שום בעיה היא פשוט מוכשרת.

וזה מוביל אותי, לפנינה התרבותית שהבאתי איתי היום: פינה. הסרט על פינה באוש.

הסרט הוא לא כל כך על פינה באוש שהייתה כוריאוגרפית ורקדנית שהשפיעה על כל עולם המחול, הוא יותר על הלהקה שלה. הוא יותר על הזיכרון האישי שיש לכל אחד מהחברים בלהקה עליה.

כי פינה נפטרה. ב2009 מסרטן ממש חמישה ימים אחרי שגילו אותו ויומיים לפני שהיא הייתה אמורה להתחיל לצלם את הסרט "פינה" שאני ממליצה לכם עליו היום. וים ונדרס הבמאי אפילו היה אחד המספידים שלה בלוויה.

הסרט מאוד נוגע ללב וקשה לתאר אותו. הוא מפורק למין ראיונות אישיים וריקודים אישיים של כל אחד ואחת מהלהקה.

הצילומים מדהימים! הכל צבעוני וממש מוקפד. הלוקיישנים שאני לא יודעת מאיפה הקריצו אותם מיוחדים ממש; הם רוקדים על הרים וביערות ובמיוחד אהבתי שהם רוקדים ברחוב מתחת לרכבת של וופרטאל שהיא רכבת תלויה. תלויה באוויר. נראה לי מדהים. תכינו לכם כוס תה ותכנסו לתאטרון וופרטאל.

alors on danse- strome)

לינק לטריילר:http://www.youtube.com/watch?v=CNuQVS7q7-A

פינת השערוריה:

לפני שאני מספרת לכם על השערורייה שלי אני רוצה להדגיש: אני לא פמיניסטית! אני השליח אל תהרגו אותי. אוקיי, עכשיו אני יכולה לספר לכם על השערוריה.

בארצות הברית יש קבוצה של פמיניסטיות שקוראים להם "גרילה גירלז" והם כבר נלחמות מ1985 בשובניזם בעולם וגם ובעיקר בשוביניזם של עולם האומנות.

בינתיים מה שאמרתי נשמע די רגיל אבל.

רק שהן לא סתם קוראות לעצמן גורילות, סימן ההיכר שלהם הוא להוציא פוסטרים ושלטי חוצות ענקיים עם גורילות מאיימות לבושות שמלות ונתונים מספריים.

ככה מתברר שבשנת 2003 עדיין לא זכתה אפילו במאית אחת באוסקר ורק שלוש היו מועמדות אי פעם,וגם שב-2004 פחות מ5% מהמציגים במחלקות לאמנות מודרנית במוזיאון הניו יורקי הן נשים, אבל 85% מהציורי עירום הם של ערום נשי.

גם הנתון הזה נשמע כאילו הגיוני, אבל לא בשביל בנות הגרילה! שיוצאות לרחובות ומנהלות מלחמת גרילה נגד מוזיאונים כאלה.

ומגיעות אפילו עד הביאנלה בונציה, שם הן מגלות כמה מקופחות האמניות האירופאיות, וכנראה שאלה חדשות רעות למוזיאונים באירופה.

בשיתוף פעולה עם בית הספר לאומנות בברלין הגורילות מקימות מוזיאון אינטרנטי שכל אחד יכול להעלות אליו תמונות ולהוריד ממנו תמונות בגודל דף A4 וככה לקדם אמניות אירופאיות. הם גם הוציאו פוסטר שדורש מהמוזיאונים להוציא את היצירות של האמניות מהמרתפים ולמטה כתוב "תעשו שמוזיאונים יציגו יותר עבודות של נשים, עכשיו!” אני חושבת שזה קודם כל מפחיד ושזאת גם שערוריה. אתם מוזמנים לקרוא באתר של החברות:

http://www.guerrillagirls.com/

(שיר: שיר הגורילה של ג'ורג' בראסנס בביצועו של יוסי בנאי)

פינת ההיסטוריה:

בעקבות הטיטאניק 2012 חשבתי לדבר על ספינות טובעות באומנות. ומי שאהב דרמות כאלה ורגעים של טרגדיות של האדם מול הטבע היו הרומנטיקנים.

הרבה אנשים חושבים שיש קשר בין זרם הרומנטיקה לוורדים, לבבות וזוגות מתנשקים. זאת רומנטיקה נכון,מקור המילה רומנטיקה הוא בכלל מהספרות- רומנסה זו אגדה ימי ביניים סטייל, נסיכות שכלואות במגדל ששומר עליו דרקון שהיו כתובות בלטינית. לא באמנות..לא בדיוק..

נתחיל מתאריך חשוב: 1789- נכון מאוד המהפכה הצרפתית. המסורת נשברת בהרבה מובנים בתוך המהפכה הזאת. הם לא סתם הלכו לישון באוהלים ברחוב ועשו כרזות חריפות נגד טייקונים הם מוציאים את המלך מהארמון! והם גם שוברים את המסורת של הציור.

ממש כמו בסוף הקיץ הזה, לאזרח הפשוט היו הרבה מאוד תקוות מהמהפכה הצרפתית שהפכו לאכזבות. בורגנים תפסו את השלטון ושוב נראה כאילו העשירים נהיים עשירים יותר והעניים עניים יותר.

גם על המהפכה התעשייתית האזרחים משלמים מחיר כי המפעלים התעשייתים אולי מביאים איתם השכלה טכנולוגית אבל החיים בעיר זה לא מה שסיפרו כנראה. זה בודד קר מנוקר ויקר כמו אוניברסיטת תל אביב.. סתם! צחקתי! בסוף אני עוד אעצבן מישהו,

אז הרומנטיקנים רוצים לחזור לטבע. למקום של האדם הקטן מול שמיים ענקיים, מול ים סוער מול סופת שלגים. משוררים מתארים חיות פרא בהתלהבות לא מבינים איך יש דבר מדהים בעולם כמו נמר. בגלל זה הם מציירים באמת הרבה ציורי נוף, אבל לא נוף רגוע של פיקניק בפארק. כי הרומנטיקנים גם מעריצים את הטבע וגם מפחדים ממנו. והם בכלל מתעסקים גם בכל עניין הפחדים והרגשות שזה משהו חדש לגמרי: הסערות שבפנים. באותה תקופה בערך מפרסם פרויד את הספר הראשון שלו על תראפיה "הסטריה" יחד עם עוד פסיכואנליטיקאי וינאי יש הצלחתי להגיד את זה! ומתחיל לדבר על עולם התת מודע. הרומנטיקנים אוהבים את זה, הם "בעד" וחלק מהם מתארים את עולם החלומות ודברים לא שגרתיים אחרים. הנוף של הנפש האנושית.

הזרם עצמו באומנות קם במאה ה-19 ואם לדייק, מסוף המאה ה-18 ועד אמצע המאה ה-19.

אומרים שמאוד קשה להגדיר את הזרם הזה כי בפנים היו הרבה מאוד סגנונות,

והדגש הוא באמת על הקול הייחודי הזה שהיה לכל צייר בתקופה שהציירים משוחררים מהפטרונות של הכנסייה והמלוכה. אז הם גם יכלו להרשות לעצמם לבחור בנושאים פוליטיים וחברתיים. מה שמחזיר אותי ל"קוסטה קונקורדיה" השבוע.

ב-1816 מאה שנה וקצת לפני הטיטאניק שזה בדיוק 100 שנה לפני שהקונקורדיה טובעת, מצייר תיאודור ג'ריקו, את הטביעה המזעזעת של אוניית המסחר הצרפתית "מדוזה" ליד סנגל באפריקה. הסיפור אותו סיפור, וגם הוא אמיתי, הרב חובל לקח איתו את הצוות שלו והשאיר 150 אנשים על הסיפון ש"יסתדרו".

מיותר להגיד, ובגלל זה בדיוק נגיד את זה שכולם היו "בני מיעוטים" במרכאות.

מי שנשאר בונה רפסודה מחלקים של האונייה ועם הרפסודה הזאת הם צפים 13 יום (שתדעו שבכל מקום רשום משהו אחר. 13 יום נשמע יותר מדוקדק משבועיים אז אני מאמינה לזה)

ככה הם רוכבים על הגלים של האוקיינוס הלא סלחן, מתים מרעב תרתיי משמע עד לנקודה שחלק מהם נטרפים וטורפים את החברים שלהם כדי לשרוד.

בציור ענק שגדול מגודל אדם אנחנו רואים את הרפסודה מלאה בגופות שנופלות אל הצופה ואל הים בקומפוזיציה לא מאוזנת ודרמטית וכמה ניצולים שעושים פירמידה אנושית ומנופפים לספינה (ממש קטנה ורחוקה) עם בנדנה של אחד מהם. זאת הספינה שמצילה אותם.

אנחנו ממש רוצים לנופף איתם אבל נשארים בחוץ להסתכל על ה"מדוזה" ממש כמו שאנחנו מסתכלים על הקוסטה קונקורדיה מהמסך- בלי אפשרות לעשות כלום.

(its a wonderful life- black)

אמנות ברשת:

תמיד היה גבול דק בין אומנות ואמנות אבל במקרה של סקוט וויבר אני לא יודעת להחליט. יכול להיות שהוא סתם משוגע. כמעט סביר להניח אפילו.

הבחור הזה שנולד וגדל בסן פרנסיסקו אצל משפחה שכנראה חיה שם מלא זמן,הקדיש 35 שנים מהחיים שלו ו100 אלף קיסמים כדי לבנות דגם מוקטן של העיר.

מהדגמים שזורקים אליהם כדורים וגולות שעוברים במסלול כזה לאורך כל הדגם. והוא בנה בקטן את כל המקומות שהוא אוהב בעיר.

אז הוא מספר תוך כדי שהכדורים מתגלגלים, על המסבאה הקטנה שהייתה לסבא שלו מאחורי תחנת חשמלית שזה סימן היכר של סן פרנסיסקו למי שלא יודע, או מכין לב קטן מקיסמים בתוך המוזיאון לאומנות כי הוא אומר ששם הוא השאיר אותו- איזה חמוד! זה מדהים בקיצור.

הוא מגלגל את הסיפור חיים שלו עם כדורים בתוך מבנה מקיסמים. זה גם הרבה "משוגע" אבל גם ממש מקסים. רואים שזה פשוט מפעל חיים ,תרתיי משמע, תחפשו rolling through the bay with scott weaver

הנה הקישור לסרטון ביוטיוב, הוא מסביר הכל על המבנה המטורף הזה.

http://www.youtube.com/watch?v=4QLgEcTq6Pg

(שיר: under the bridge- rhcp)

אמן מן העבר:

חשבתי על מגריט בעקבות אמן חדש שמצאתי rob gnocalves מקווה שאומרים את זה ככה, שמצייר ממש בהשפעה שלו לטעמי.

בטוח שמעתם על רנה מגריט פעם, שהיה סוריאליסט בלגי ולכולכם בטח קופצת עכשיו תמונה של איש עם כובע עגול ותפוח ירוק שמסתיר לו את הפנים כשהוא צונח עם מטריה מהשמיים.

בכל מקרה, נולד ב1898 בלוזון שבבלגיה והיה הבן הבכור במשפחה.

לא ידוע הרבה על הילדות של מגריט. הוא מתחיל לצייר בגיל 12 ושנתיים אח"כ אמא שלו מתאבדת.

זה לא היה הניסיון הראשון שלה, אבא של מגריט היה נועל אותה בחדר שינה שלהם כדי שלא תפגע בעצמה אבל לילה אחד היא בורחת ואחרי כמה ימים מוצאים אותה במורד נהר הסומבר והשמלה שלה כיסתה לה את הפנים.

לפי האגדה, מגריט עמד שם כשמצאו את הגופה אבל מחקרים היום אומרים שזה כנראה לא נכון. בהרבה ציורים של מגריט משהו מכסה את הפנים של הדמויות ותמיד חשבו שזה בהשפעת ההתאבדות של אמא שלו..

בכל מקרה, מגריט מתחיל לצייר בשמן ב1915, שנה אח"כ הוא כבר הולך ללמוד בבית הספר הגבוה לאומנות בבריסל. והוא לא מרוצה מהלימודים שם. רב הציורים שלו באותה תקופה הם קוביסטים וציורי עירום.

ב1922 הוא מתחתן עם גורג'ט ברגר, נשמעת אחת משלנו אבל לא היה כתוב, הוא משרת בצבא הפלמי בין 1920-1921. ועובד בבית חרושת לטפטים ב1923 ועד 1926 הוא מעצב פוסטרים.

לרגע כבר שכחנו שהוא היה צייר עם כל הדברים הלא חשובים האלה שהוא עשה אבל אז באותה שנה ב1926 הוא מצייר את הציור הסוריאליסטי הראשון שלו הרוכב האבוד le jockey perdu נכון זה נשמע יותר יפה בצרפתית?

הוא מציג תערוכה ראשונה בבריסל ב27 ונקטל כמובן על ידי המבקרים. מיואש הוא עוזב לפריז מתחבר עם אנדרה ברטון והופך לחלק מהקבוצה הסוריאליסטית.

הוא יחזור אח"כ לבריסל ולעסקי הפרסום עם אח שלו פול כי הוא לא מצליח לפרנס את עצמו מציור. העבודות של מגריט הם כמו חלון לתת מודע. יש לו עולם אחר משלנו, לגמרי. עולם של גבולות מטושטשים בין מה שקורה ומה שלא קורה. מה שחלום ומה שמציאות. הכל הפוך, שולחן על תפוח ולא תפוח על שולחן, חליפה בלי ראש, חלון בתוך ציור בתוך חלון.

מגריט נפטר ב15 באוגוסט 1967 והעבודות שלו זכו להכרה אמיתית רק בשנות ה60 המאוחרות אבל הוא השפיע מאוד על אומנות הפופ והאומנות הקונספטואלית שבאה אחריו. ובקשר לצייר השני שבכלל גרם לי לחשוב עליו. תחפשו אותו באתה הזה. הוא אדיר. הוא גם משחק על כל הטשטוש בין מציאות לדמיון. קצת יותר גימיקי ממגריט אבל בטוח שואב ממנו!

/www.gametrailers.com/users/Necromagenvion/gamepad?action=viewblog&id=564944/

(window in the sky- u2)

Pritzker Pamela, Magritte

שיר של פול סיימון על מגריט:http://www.youtube.com/watch?v=Cot0ntEat4E&feature=player_embedded#!

הידעת?

גם פונט זה סוג של אומנות. קבוצה של מעצבים גרפים צעירים השיקו באינטרנט אתר של פונטים שהם עיצבו לבד.

כשנכנסים ל "אאא" בית לטיפוגרפיה באומנות, מרגישים שהם מתעסקים בעיצוב.

הכל כל כך- נקי, גרפי. שיק. וכאילו חושבים: אבל זה סתם אותיות. אבל זה לא!

כל הגופנים שהחברים עיצבו קיבלו עמוד עם הסבר ודוגמא של הפונט במשפטים. אפשר גם להכנס לבלוג שלהם ולקרוא על איך כל אחד פיתח את הפונט שלו. וברור שאפשר לקנות את הפונטים אבל העסק לא זול בכלל.

בשביל התענוג של להשתמש ב"פרשת השבוע" לדוגמא, תצטרכו לשלם 510 שקלים כולל מע"מ. אבל כל הכבוד. אני מפרגנת למעצבים הצעירים האלה שכבר היו על העמוד הראשון של גלריה השבוע.

לפרטים, האתר:

http://alefalefalef.co.il/

(שיר: בלי סודות)

ניפגש שבוע הבא. בבלוג יש את הקישורים להכל ועוד.. omanooti עם דאבל או למי שלא נכנס עדיין. סופשבוע אדיר שיהיה לכם, בה היי.

שיר : singing in the rain