תוכנית # 7- פולחן האביב

כן זה רשמי בסופ"ש עברנו לשעון קיץ ואפילו שהוא קצת קצר, רק 177 ימים- כן בשבילי זה קצר אני צריכה אור שמש כדי לגדול:)

אפילו שקצר אין על הקיץ ואיזה מזל שהוא מתקרב בצעדי ענק.

לכבוד העונה הפסטורלית והתחלת השופינג של בגדי ים וסנדלים- התוכנית מוקדשת היום לפולחן האביב:)

(שיר: Black Water- Timber Timbre)

פינת האנקדוטה:

נפתחה עונת האומנות והמוזיאונים בתל אביב. אני יודעת שהיה קשה לפספס את זה כי העיר תל אביב הייתה נתונה בלא פחות מבליץ אומנותי: מוזיאונים בחינם והופעות בפנים, ואז אתה יוצא החוצה ויש הופעות בחוץ ובאמת אי אפשר היה להתעלם מזה שזאת שנת האומנות וסופ"ש של האמנות אבל אני רוצה לצאת חוצץ רגע..

הרגשתי שבכל ההייפ הזה של האמנים הצעירים, התבלט, אני לא יודעת אם לקרוא לזה מדיום או קונספט או רקע , התבלטה האדריכלות.

אל תבינו אותי לא נכון, אין ספק שחלק גדול מהעולם הארכיטקטוני שסובב אותנו הוא יצירתי ומרשים. אבל הרגשתי שיש יותר מדי עבודות כדוגמת: dreamfields/tlv

ואם זה לא הספיק היה אגף שלם בפנים של מה שהיה נראה כמו מחבתות שעשו הסבה והפכו לגלגל אופניים וזה לא דיבר אליי.

ואני לא מתביישת להגיד את זה.

בקולנוע, הפורמליסטים, זרם שחקר את המדיום בתחילת הדרך שהתעניין בצורה יותר מאשר בתוכן אמר שהקהל צריך להבין את ההזרה. גם אם דבר שנלקח מהמציאות מעוצב פתאום אחרת ולא נראה אותו דבר הוא כן צריך לתקשר עם הצופה איכשהו- הקוביות האלה- צבעוניות ככל שיהיו- לא תקשרו איתי. החלל שהוקדש לאדריכלות- לא תקשר איתי. פייר התאכזבתי

(שיר:Little Boxes- Pete Seeger)

ההמלצה השבועית:

אתמול גיליתי גלריה ברחוב אל חריזי שאני ממליצה עליה קודם כל בלי קשר לתערוכות שאני תיכף אדבר עליהן שמציגות בה.

בית האמנים ע"ש זריצקי היא חלל שמחולק לכמה חדרים שיש ביניהם מסלול זורם שמאפשר תזוזה חופשית . בכל חדר יכול להציג אמן אחר ולא מתקבל גודש של עבודות כי כל חלל מאוד מוגדר למרות הזרימה הזאת בין החדרים.

חוצמזה, אני רוצה להמליץ על ארבע אמניות שמציגות עכשיו בבית האמנים שיצא לי גם להחליף איתן כמה מילים וזה היה לי ממש נחמד.

הראשונה שאני אדבר עליה,בגלל הנושא שלנו היום חייבת להיות שי זכאי. היא צלמת ואמנית אקולוגית לפי הגדרתה שלה והיא מנסה להעלות מודעות ציבורית לנושא של שמירה על הטבע.

לתערוכה קוראים ריטואלים סמויים מן העין והיא כמו רטרוספקטיבה של עבודות של שי בטבע, מהטבע ועל הטבע: ממש אהבתי את הפרויקט "נחל בטון, שיקום נחל כיצירת אמנות". במשך 3 שנים זכאי השקיעה את כל כולה לשיקום נחל עציונה באזור ירושלים' שנמצא ליד מחצבת בטון והתמלא בפסולת ונהרס בגלל זה.

כחלק מהפרויקט שהיה מורכב מכל מיני שלבים היה אירוע חברתי שהתקיים וצולם שבו שואלים זכאי וכנראה אנשים שלקחו חלק בפרויקט ביחד איתה:” סליחה, האם ניקית נחל היום?” השאלה שהצחיקה אותי וגם הרבה מהמרואיינים שלפעמים ענו בחצי צחוק "ראית פעם ירח ירוק?” או הגיבו בחשדנות "בתור מה את שואלת אותי את זה" ממש העבירו את המסר לטעמי, שאנשים לא מבינים את החשיבות של איכות הסביבה. הם מסתכלים על זה כרעיון רחוק שלא קשור אליהם ונשמע מגוחך ומתייפיף. בסוף הפרוייקט זכאי הכינה שמלה מבטון והשקיעה אותה בנחל הנקי או צילמה אותה לידו כאילו מטפורית להלביש את הנחל בשמלה.לפחות אני עשיתי את הקישור הזה. לקשט אותו ולחגוג איתו את השיקום.ובאמת אי אפשר לזהות את הנחל.מתברר שעל העבודה הזאת גוגל ארט' בחרו בה כאחת מעשרים האמנים המשפיעים ביותר על הסביבה בעולם.

עוד אמנית שממש אהבתי את העבודות שלה היא דפנה ספקטור שהיא אמנית הדפס שמציגה בתערוכה של "מצב הגוף- מצב הרוח" שלוש סדרות תחריט בטכניקות מעורבות שמשלבות תחריט יבש, אקווטינטה והטבעות. למזלי דפנה הייתה בתערוכה בזמן שביקרתי אז יצא לי להחליף איתה כמה מילים ולשאול אותה על תהליך העבודה שלה.היא סיפרה לי שהתהליך הוא תהליך שמתפתח עם העבודה. ושאין לה דימוי של איך העבודה תראה בסוף. הסתכלנו ביחד על הסדרה שעסקה בהורים שלה ואמרתי לה שאני חושבת שהיא מאוד נוגעת ללב. רואים את הורים שלה הולכים יד ביד ברחוב, צוחקים ביחד יושבים אחד ליד השני בכסאות פלסטיק ומרגישים קרובים אליהם איכשהו.הם הזכירו לי את סבא וסבתא שלי.

היא אמרה שמה שהיא חתרה אליו בעבודות הוא הזוגיות והאינטרקציה המיוחדת של ההורים שלה וסיפרה לי על מורה שלה שאמר לה פעם "חצי עבודה עושה האמן וחצי עבודה הצופה".

צמוד לתערוכה של דפנה יש עוד חדר שבו מציגה היולי ליברמן עבודות בזכוכית. גם איתה קשקשתי קצת. בעיקר עניין אותי לשאול על ציור של דיו על נייר שעמד באמצע כל הבלטות הזרחניות השקופות שמילאו את הקירות. היולי הסבירה לי שדווקא העבודה הזאת התרוממות מייצגת משהו אחר מכל העבודות אבל מתכתבת איתן. יש בה איזשהו חופש, חוסר עבודה מקדימה והכנה שיש בכל העבודות זכוכית. בעבודה מצויירת ציפור שהיא אומרת שבשבילה קשורה לעוד שתי עבודות זכוכית שתלויות מולה ולידה. היה ממש מעניין לדבר עם היולי גם כדי ללמוד קצת על עבודה עם זכוכית וגם כדי להבין קצת יותר על העבודות שראיתי. בלטה סדרה אחת לדוגמא של לוחות זכוכית צבעוניים שדמו למין מפרט של מחשב. לסדרה קראו הייפרטקסט והיא אמרה שיש אנשים שהלוחות מזכירים להם תמונת נוף אורבני במבט על. באמת כשהסתכלתי שוב הבנתי את ההתייחסות. גם דיברנו על הבחירה בזכוכית והיולי אמרה שהיא אוהבת את הקונפליקט של החומר זכוכית היא גם חזקה מאוד אבל גם שבירה. ביצירת לוחות שמזכירים טכנולוגיה יש שילוב גם של חדש וגם בטכניקה מסורתית של ישן.

אחרי כל זה הגעתי לחלק האחורי של הגלרייה ושם ליד סדנת ההדפס דיברתי עם חנה אלטרץ שאיתה אני אסיים. בתערוכה שלה נקודת הדמיון חנה מדפיסה תחריטים על נייר ממוחזר. הדבר היותר מעניין שהיה לה לשתף בו הוא מקור ההשראה.

היא ממחזרת את הניירות בעצמה והתהליך שהיא תיארה הוא ממש תהליך של בישול: להרתיח דבקים, לסנן עם מסננת- ממש מרק. הניירות שהיא ממחזרת הם כולם עבודות שהיא לא אהבה או שהחליטה שהיא יכולה לוותר עליהן והיא אמרה "ציורי מערות מדברים אליי. אני אוהבת את התנועה של החיה, את הדברים שהזמן אבד עליהם" אני אומרת לכם היה לי קסום. החוויה של לעמוד שם בין כל הסוסים והדפסי נשים הרגישו לי פתאום בבת אחת גם ישנים וגם חדשים. גם כאן וגם ממקום אחר.

אז אני ממליצה על בית האמנים ע"ש זריצקי. ברחוב אלחריזי 9 בתל אביב. פתוח כל השבוע בשעות משתנות. תקבלו ארבע או 5 תערוכות "במחיר של ביקור אחד. ואם יהיה לכם המזל שהיה לי ותדברו עם האמנים אז תקבלו גם הרבה יותר.

(שיר: Lia Ices- Grown Unknown)

פינת ההיסטוריה:

בנוסף למגמת האיראנים אנחנו אוהבים אותכם שרצה בפייסבוק גם בחג הפסח מתברר שאנחנו איפשהו קרובים. גיליתי שחג האביב הפרסי שקוראים לו נורוז והתחילו לחגוג אותו לפני שבועיים ככה הוא בעצם התגלמות ראש השנה היהודי עם טוויסט. על השולחן דג זהב ורימון. הדג באקווריום ולא אוכלים אותו והוא סמל של נהיד אל המים הפרסי אבל עדיין- דומה לא?

חוצמזה יש שבעה מינים על השולחן כולם מתחילים בס' והם קשורים להתחדשות הטבע אבל עדיין..

גם הפרסים עושים ניקיון פסח יסודי לפני החגיגות וגם הם הולכים עם אמא לקנות בגדים חדשים וחגיגיים לחג. וכמו בכל חינגה טובה ביום האחרון יוצאים לפיקניקים ויש מסיבות רחוב שכוללות מוזיקה ודמויות מחופשות. אז, נורוז, יום חדש היא מסורת שקיימת כבר 5000 שנה והתחילה כנראה אצל השומרים. בגלל שהם היו עם נודד החג נדד איתם והגיע למסופוטמיה- מה שהיום אנחנו מכירים כאיראן ולפי המסורת הזאת יוצאי איראן חוגגים אותו בכל מקום שאליו הם מהגרים בעולם. ככה השנה היה אירוע אומנות ראשון מסוגו במטה אונסקו בפריז של חגיגות של הנורוז. אמנים איראנים מובילים בחרו מתוך 3000 עבודות, סרטונים ועיצובים גרפיים ששילבו את הקונספט של החג.

(yeman blues- eli)

פינת השערוריה:

מחזה היווני הקלאסי "ליזיסטרטה" שמספר על מרד של נשים שהפסיקו מלחמה בזה שהן לא נתנו לבעלים שלהם מתחיל במונולוג על האביב הקצר של האישה. על הבאסה שתמיד אנחנו צריכות לחכות בבית עד שהם יפסיקו עם השטויות שלהם. ועל כמה שאז נשים היו כל כך תלויות בגברים והם היו תלויים בהן בשביל דבר אחד בלבד..

והנה היום בפינת השערוריה אנה אוטופיה ג'ורדנו, אמנית איטלקיה ריטשה את הנשים הכי קלאסיות של עולם האומנות- את ונוס של בוטיצ'לי לא פחות ולא יותר והיא אומרת לנו;

היום זה לא היה עובר! היום אפילו שאישרו השבוע את חוק הפוטושופ ואומרים שדוגמניות בתת משקל לא יקבלו פה קמפיינים - אידאל היופי הוא רזה! אביב האישה התקצר עוד יותר.

ומה שמעניין אותי בעיקר לשאול הוא: ולמרות כל החדש חדש הזה? נראה לכן שבלי חזה שופע ותחת עסיסי אפשר לעצור מלחמה כמו ליזיסטרטה וחברות שלה?

איכשהו אני מסכימה עם טיציאן וגברי הרנסאנס שאהבו "שדיים וישבנים וחמוקיים חגיגיים"

(My Humps- Alanis Morissette )

פינת הקולטורה:

מוזיקה קלאסית זה דבר שמתאים רק לפעמים והיום יש לי בשבילכם מוזיקה קלאסית שמתאימה לנו בול:פולחן האביב של סטרווינסקי.

סטרווינסקי היה מלחין רוסי שחיבר מוזיקה קלאסית מודרנית. זה נשמע כמו משהו לא הגיוני להגיד: מוזיקה קלאסית מודרנית אבל כשמקשיבים לזה מספיק, כמו שנגיד אני הייתי צריכה לעשות בשביל המבחן שלי בשפת המוזיקה, מתחילים להרגיש שזה סוג של הדראם אנד בייס של פעם. החזרות על צלילים שלא יורדים חלק בגרון ולפעמים נשמעים כמעט רע, ממש מזכיר כל מיני דברים שאפשר למצוא גם היום.

הקטע, פולחן האביב שמורכב משלושה פרקים הוא אחד הקטעים המפורסמים של סטרווינסקי ואני ממליצה עליו כאן היום כחוויה ולא רק כקטע מוזיקלי.

זה קשה להקשיב למוזיקה קלאסית. אתה לא יכול לשיר עם זה, זה מאוד חוזר על עצמו וזה כל כך הרבה יותר ארוך מכל שיר שהיה אהוב עליך אי פעם. אני חושבת שדיסני חלק איתי את התובנה הזאת ובשביל זה הוא יצא גבר והתאים לקלאסיקות גדולות וביניהם פולחן האביב סרטונים מצויירים שהפכו לקאלט שכולנו מכירים כ-פנטזיה. הצלילים של פולחן האביב מתנגנים על רקע תיאור של האבולוציה עד סוף עידן הדינוזאורים. הסרטון ממש מחייה את המוזיקה, כל חיה שמעופפת שם משתלבת בול בתזמון של ההופעה ובהליכה ובהכל עם המוזיקה. ואפשר למצוא את הגרסה המלאה של שלושת הפרקים ביוטיוב - מעולה:)

(The Rite Of Spring- Igor Stravinsky  )

אמן מן העבר:

בואו נדבר על הגברת ג'ורג'יה אוקיף- שאני הכרתי בניו יורק לפני שלוש שנים כמעט. ונדלקתי עליה ישר! בעיניי ג'ורג'יה אוקיף היא האמנית האמריקאית הכי הכי. כשקראתי עליה היה כתוב שהנופים שהיא ציירה מאוד אמריקאים ואני לא יודעת אם זה נכון אבל הייתה תחושה שהיא מאוד מאוחדת עם המקום.

אוקיף התחילה בתור מורה לאומנות. איפשהו ב1917 היא ציירה סדרה של ציורי פחם ששינתה את כל סגנון היצירה שלה ומאז היא לא הפסיקה לצייר. היא התקרבה מאוד לבחור שקראו לו אלפרד שטיגליץ שבמקרה גם הייתה לו גלריה בניו יורק והוא עצמו היה צלם והתחילה להציג שם. היא הציגה 22 תערוכות יחיד בגלריה שטיגליץ ומיותר לציין שלאורך הזמן הזה הם עברו לגור ביחד והתחתנו- לסיפור אגב אין סוף שמח הוא עזב אותה והם נפרדו. ואפילו קראתי שזה ממש השפיע על המצב הנפשי והפיזי שלה- מסכנה.

אני רוצה לדבר כאן היום על סדרה ספציפית מתוך 900 הציורים שהגברת המיוחדת הזאת השאירה אחריה- מאמצע שנות ה-20 היא מציירת קלואוז אפים של פרחים. הרבה צבעי מים אבל גם שמן שמתארים את החלקים הכי קטנים של הפרח בהכי גדול שאפשר.בצבעוניות מעוררת. ושוקעים לתוך זה. יש משהו כל כך נשי בציורים האלה, כל כך אינטימי..

אני זוכרת שבתערוכה חשבתי שזה איבר נשי כלשהו ואני יודעת שלא הייתי היחידה שהרגישה ככה כי ג'ורג'יה אוקיף ציירה, לדעתי לפחות, את הפרח הקטן שלבלב לה בלב והיא הייתה מוכנה לעשות עליו קלואוז אפ ולתת לנו, לזרים המוחלטים להתקרב, להסתכל ולחדור לרגע הזה איתה.

(קורין אלאל: אי שם בלב)

אומנות ברשת:

השבוע באומנות ברשת יש מאסט האב פה בפינה שהוא אמנם לא קשור לאביב אבל כששמעתי על זה הייתי חייבת לדבר איתכם.. אומנות שמביאה לכם את הרשת או לפחות התייחסות של 8 אמנים לרשת נפתחה במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.

התערוכה מנוע חיפוש כוללת כל מיני הדגמות מעניינות לחוויה שכולנו חווים כל יום- השיטוט באינטרנט. היו כמה תיאורים של עבודות אבל נראה לי יותר מעניין להגיע לתערוכה ככה ולגלות את האמצעים המעניינים שהשתמשו בהם כדי להעביר את הנוף האינטרנטי לקהל.

אז  המרכז לאמנות עכשווית , קלישר 5 תל אביב. הסתכלתי לברר לוח זמנים ולא היה רשום. יצורף כמובן לינק בבלוג לאתר של המרכז, אז אם מישהו רואה משהו שפספסתי אפשר להוסיף תגובה..

(שיר: the searchers- where have all the flowers gone)

הידעת?

שכל שנה וגם השנה, בחול המועד פסח, מארח מפעל השפכים הגדול השפד"ן תערוכה של תלמידי המחלקות לעיצוב תעשייתי של בתי הספר הגדולים לאומנות בארץ?

כן כן, בצלאל, שנקר, מכון אבני וויצו חיפה שולחים מבחר של עבודות שנותנות פרשנות למִחזור המים שהמפעל עושה. העבודות מתפרשות על המדיומים השונים: כרזות, מוצרים שמציעים דרכים למִחזור מים לבד, סרטונים ומה לא?!

אז הנה עוד משהו אומנותי נחמד לחג: “סיר לילה- תערוכת עיצוב תעשייתי בשפד"ן" בראשון לציון בימים ראשון עד חמישי מ9:00 עד 19:00 פתוח עד ה12.4.

(שיר: spring-קצת אחרת)

עוד תוכנית באה לסיומה. תמלאו את הכיסים באגוזים או במשהו שעושה לכם שמח ושיהיה לכם אחלה חג! אני אישית כבר יותר שמחה אחרי שאת השפעת האביבית שלי שרדתי ואני מתחילה את הניקיון הגדול:)