תוכנית # 9: בין מציאות לדמיון

"כל זה קרה, פחות או יותר.” ככה מתחיל הספר המעולה שאני קוראת עכשיו של קורט וונגוט בית מטבחיים 5. וונגוט חוזר למחנה שבויים בדרזדן שהוא וחבר שלו היו בו אחרי מלחמת העולם השנייה וביחד הם מנסים להיזכר מה היה.

לי יש זיכרון ממש טוב, אבל לפעמים יש לי תחושה שהגבול בין זיכרון ובידיון הוא מטושטש לגמרי. שסיפורים שסיפרו לי מתערבבים עם תמונות שראיתי פעם באיזה אלבום ועכשיו בראש שלי אני כאילו זוכרת את זה קורה.

התוכנית שלנו היום מתחילה בדיוק בנקודה שהמציאות והדימיון מתחברים ומי יודע איפה היא תיגמר??

(שיר: J- Viewz- Salty Air )

פינת האנקדוטה:

היום בפינת האנקדוטה אני רוצה לדבר על "טורנוצ'יק", נראה לי זאת הדרך הכי הגיונית לקרוא לו, שמופיע תמיד בגלריה של עיתון הארץ מאחורה ונראה לי שאפחד לא שם לב אליו יותר מדי "דברים שלא קרו" שזה סוג של הפינת קריקטורה של "גלריה". אני אומרת סוג של כי תמיד בשמאל למטה תהיה גם קריקטורה מהניו יורקר אז לא להתבלבל. 

האופי של "הדברים שלא קרו הוא תמיד סאטירי וקשור בדברים מהשבוע שכן קרו עם טוויסט, ככה לדוגמא אתמול ציירו את אבי לוזון כמו רובוקופ ובכיתוב מתחת רשום שהוא הודיע על כוונתו להחזיר את המשטרה למגרשים. הציור הוא ברמה די גבוהה והוא לא בשחור לבן בקו דק של עט כמו בקריקטורות שבדר"כ מופיעות בעיתון.

(שיר: איש קש- מוניקה סקס)

ההמלצה השבועית:

לא מזמן דיברתי כאן, לא בדיוק כאן בפינה, אבל בתוכנית על תערוכה שנפתחה במרכז לאמנות עכשווית בקלישר שקשורה באינטרנט.

הלכתי ושמחתי לגלות שמנוע חיפוש היא תערוכה מרתקת בעיניי.

האינטרנט מקיף אותנו בכל רגע נתון ולפעמים באמת מרגיש לי שהוא בולע אותנו חוץ מכשהווי פיי באוניברסיטה פשוט לא עובד!!

אין ספק שהאינטרנט הוא תופעה- אבל לא באמת התייחסתי אליה כאמנותית. 

אפילו כשראיתי שגוגל מחפשים דודלר- מישהו שיקשקש להם את הציורים ללוגו מידי פעם, הקשר בין רשת לאמנות נראה לי מקרי.

מי ידע שפונקציות שלאינטרנט יכולות להיות מקור השראה?
עבודה של אלי פטל

יש אומנות ברשת, ברור, המון! אבל הרשת כאמנות? אפליקציות כמקור השראה?

פחדתי שכל התערוכה הזאת תהיה פשוט המון מסכי מחשב ושהכל ירגיש קר ומרוחק -כמו האינטרנט.

ומה שהפתיע אותי זה דווקא החזרה לטכניקות מסורתיות כדי להעביר את האפשרויות של האינטרנט. אם זה בעבודה של אריאל קן שבעזרת google earth צילם מלמעלה במחווה לזוג חלוצי צילום האוויר אזור אורבני תעשייתי כזה ופשוט במשך שעות "חיבר" את כל הפריימים ועיבד את כולם בפוטושופ כמו פסיפס ענק. או העבודות של הלל רומן שלקח תמונות פשוטות מוויקיפדיה והעתיק אותן עם פחם ככה שהם נראו משהו בין ישן וחדש.

הכניסה לתערוכה עולה 10 ש"ח -שלא תגידו שלא ידעתם- אני לדוגמא לא ידעתי..

חוצמזה, אני בעצמי קיבלתי המלצה בביקור הזה, החל מה-3 במאי שזה עוד.. 4 ימים! מתחילים לרוץ פרפורמנסים- או בשמם העברי מיצגים במרכז לאמנות עכשווית. קוראים לזה it's alive והרבה אמנים משתתפים ומציגים עבודות שונות שלא נפרט כאן את כולם כי באמת שיש הרבה! אני משאירה מקום לדמיון ומצרפת לכם לינק בבלוג, על חשש.

(David Bowie- Modern Love)

פינת הקולטורה:

המון פעמים משווים בין חווית הצפייה בסרט לבין חלום. בשני המקרים אנחנו יושבים בחושך, כמעט לא זזים, והמחשבות שלנו לגמרי שקועות בדבר הזה שאנחנו רואים. אנחנו מנותקים מכל דבר אחר. הבאתי לפינת הקולטורה היום, סרט שהוא גם חלום או שזה חלום שהוא גם סרט? אתם תשפטו.

בחלומות של אקירה קוראסווה כל שוט הוא חלום נפרד. אנחנו מתחילים עם ילד קטן קטן שהולך לטייל לבד ביער אפילו שאמא אומרת לו לא. ממשיכים עם ילד קצת יותר גדול שמוצא את עצמו באמצע שדה אפרסקים מדבר עם בובות מיניאטוריות שגדלו לגודל מלא. ומגיעים בסוף לתייר היפני עם המצלמה הענקית שנכנס לטייל עם ואן גוך בתוך שדה העורבים- אני לא אגלה מי משחק את ואן גוך אבל לחובבי הקולנוע זאת הפתעה נחמדה. תקראו את הכתוביות בהתחלה בתשומת לב.

(שיר: הלילות הקסומים- המכשפות)

פינת ההיסטוריה:

כמו שאמרתי התחלתי לקרוא את בית מטבחיים 5 של קורט וונגוט. ואני ממש נהנית אפילו שרק התחלתי.

בין הדברים היותר מעניינים שנתקעו לי בראש אפילו שהוא לא ממש דיבר על זה בהרחבה זה מסע צלב של ילדים. הוא יושב עם חבר שלו במטבח והם מנסים להעלות זכרונות מהמלחמה ואשתו של החבר לא מפסיקה; הולכת מהמטבח לסלון מהסלון למטבח מזיזה ספות זורקת כלים בכיור שעושים רעש. 

והוא לא מבין. הוא מבין שהיא לא אוהבת אותו אבל לא מבין למה. וונגוט בא לבית של החבר עם שתי הילדות שלו שהלכו לשחק עם הילדים של החבר בקומה למעלה. ומרי, השם של האישה, התפרצה פתאום ואמרה לוונגוט "אתם הייתם תינוקות במלחמה והספר שאתה תכתוב סתם יעודד עוד תינוקות ללכת ולהילחם במלחמות".

 הוא הבטיח לה לקרוא לספר "מסע הצלב של הילדים" ובזה הרוחות נרגעו. חשבתי שזה משחק מילים נחמד שלו אבל אז מתברר שהיה מסע צלב של ילדים. במאה ה13. 

מצאתי קטע מתוך ספר היסטוריה על מסעות צלב שמסביר איך יום אחד במאי (מעניין שהיום הכל קורה במאי..) ילד נכנס לחצר המלכות של המלך פיליפ בצרפת עם מגילה שהוא סיפר שישו נתן לו בעצמו כשהוא רעה כבשים בשדה. 

המלך לא התלהב מזה ושלח את הילד הביתה. אבל הילד הזה, סטיבן, לא נרגע והוא החליט שהוא יצליח איפה שהגדולים נכשלו. הוא יארגן מסע צלב ויצליח להילחם באיסלאם.

כנראה שהוא היה כריזמטי בטירוף כי כמו החלילן מהמלין הוא הסתובב בכל צרפת וגייס ילדים שיצאו איתו למסע לארץ ישראל. חלק מהילדים אפילו הצטרפו למסע גיוס וצרפו ילדים בעצמם.

אחרי חודש הם התאספו בvendome (קהילה קטנה במרכז צרפת ). האגדה מספרת שהיו 30,000 ילדים כולם מתחת לגיל 12. חלקם ילדים של איכרים פשוטים שפשוט נתנו להם ללכת, חלקם בני טובים וחלקם בנות ואפילו נערות.

אחרי שקיבלו ברכות מכמרים הם יצאו לדרך, כן כן ברגל. הסטיבן הזה אגב לא פראייר- הילדים הלכו אבל אותו סחבו על כזאת אלונקה מוצלת. התייחסו אליו כמו קדוש, שמרו שערות שלו- קריפס!

הטרק הזה היה לא פשוט, הייתה בצורת באותה שנה וחום נוראי כי הקיץ בדיוק התחיל. הרבה מהילדים מתו ובסוף הגיעה קבוצה הרבה יותר קטנה ממה שהיא הייתה בהתחלה, למרסיי. 

ואז הסיפור הסתבך- סטיבן הבטיח לילדים שכשהם יגיעו למרסיי הים יחצה לשניים והם ילכו באמצע כל הדרך לישראל.

כשזה לא קרה, הרבה מהם התמרדו ועזבו חזרה. אבל הרוב נשארו ליד קו המים וחיכו ליום שאלוהים יעשה להם נס. אחרי כמה ימים שני סוחרים זיהו פוטנציאל עסקי במקרה והבטיחו לילדים סירות לטובת המסע שלהם. מה שהם לא ידעו זה שהסירות לא יביאו אותם לישראל אף פעם.

אחרי 18 שנים, כומר מגיע לצרפת מהמזרח עם סיפור מוזר. הוא טען שהוא אחד מהילדים שעלו על הסירות. אחרי יומיים הוא סיפר ששתי סירות התרסקו על אי קטן דרומית לסרדיניה. אף אחד מהילדים ההם לא שרד. ואחרי זמן קצר הקיפו אותם ספינות שבאו לקחת אותם כמו לחוף האלג'ירי שם כולם נמכרו לעבדות. כמו שכנראה סיכמו הסוחרים ההם ממרסיי מראש שאגב מסופר שמצאו אותם ותלו אותם אחרי שהם ניסו למכור גם ילד של איזה דוכס.

ואנחנו חושבים שמאסטר שף ילדים זה אכזרי.

(שיר: Pat Benatar- Love Is A Battlefield)

אמן מן העבר:

ליאונורה קארינגטון ומקס ארנסט- אהבה נכזבת

ליאונורה קארינגטון היא אולי האמנית הכי מגניבה שנתקלתי בה עד עכשיו. היא הייתה שקועה בבראנג'ה האומנותית והסתובבה עם פיקאסו, היא התחתנה בסתר עם מקס ארנסט ברחה מהנאצים ומתה בבית שלה במקסיקו כאמנית מוערכת מאוד וכל זה אפילו שהיא נולדה באנגליה היבשה והאפורה.

במלחמת העולם השנייה ליאונורה ברחה מהנאצים לספרד וחטפה התמוטטות עצבים. היא הייתה מאושפזת בבית משוגעים והיא מתארת בזכרונות שלה טיפולים נוראיים, תקיפה מינית וסמי הזייה למרות שאף פעם לא הוכח מה מזה באמת קרה לה..

בואו נגיד שאין גרסה אחידה של הדברים. בגרסה הראשונה של הזכרונות היא מספרת שחיילים ספרדים ניסו לאנוס אותה אבל שהיא נאבקה בהם עד שהם ויתרו. בגרסה המתוקנת המאוחרת יותר היא מתארת שהם אנסו אותה אחד אחרי השני.

האמנות של ליאונורה שואבת מעולם שהוא חצי פנטזיה היא מציירת אנשים שהופכים לציפורים נחשים חמושים וכל הטוב הסוריאליסטי הזה.

ואולי זה לא מפתיע, היא בת יחידה במשפחה של בנים שנולדה וגדלה באחוזה גותית מטורפת שאפשר למצוא בחלק מהעבודות שלה. הייתה לה מטפלת אירית שכנראה הדביקה אותה באהבה לסיפורי עם אירים וכן, היא הייתה ילדה מוזרה שזרקו ממנזר אחד לאחר עד שההורים השתכנעו ושלחו אותה לבית ספר לאומנות בפירנצה.

לא נסיכה מהאגדות- קארינגטון

כשהיא סיימה את הלימודים היא הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות, אבל אבא שלה התעקש שהיא תהיה עקרת בית. הוא ארגן נשף- כמו באגדות וניסו לשדך אותה, אבל היא לא זרמה. במקום זה היא כתבה סיפור קצר על מישהי שממש כמוהה מנסים לשדך אותה והיא משכנעת צבוע שהיא פוגשת בגן חיות להגיע במקומה לנשף. היא מלבישה אותו ומכניסה אותו לבית והוא טורף את אחת המשרתות ולובש את הפנים שלה כמו מסיכה- דימוי שליאונורה תחזור אליו באחת מהעבודות שלה.

כמו שאמרתי היא הכירה את מקס ארנסט באיזו ארוחה הוא היה בכלל נשוי כשהיא הכירה אותו אבל היא בכל זאת עברה לגור איתו בפריז. שיגעה את השכנים- הלכה לאירועים חברתיים לבושה בסדין ונתנה לו ליפול באיזשהו שלב של הערב. הגישה טפיוקה עם דיו לאורחים שלה ואמרה שזה קוויאר. 

באמת שקראתי כתבה מאלפת על הבחורה ה.. אני אפילו לא חושבת שהמילה ביזארית מספיק מתאימה...

ליאונורה קארינגטון נפטרה במאי שנה שעברה. בת 94, אמנית עם שם עולמי שהתנסתה בהכל מלמרוח חרדל על הרגליים בבית קפה ללכתוב פרוזה ושירה לוודו של שבט המאיה.

(שיר: Tea And Thorazine- Andrew Bird)

פינת השערורייה:

מה הייתם חושבים אם הייתם רואים ציור זז. אבל לא ציור זז במוזיאון ציור שהולך לידכם. בנאדם מצוייר שיושב לידכם באוטובוס. ציור תלץ מימדי של אישה שהשיער שלה לא סתם נראה אמיתי- אתם תגעו בו ותגלו שהוא אמיתי!! 

מיד לא למדה ציור מעולם

אלקסה מיד, שיצרה דברים כאלה היא בכלל בוגרת מדעי המדינה שחתרה להיות עיתונאית ואפילו הייתה סוג של יועצת תקשורת במטה של אובמה כמתמחה ב2008. היא בחיים לא לקחה שיעורי ציור מתקדמים אבל המציאה משהו אחר לגמרי ברמה הציורית. 

היא מכסה באקריליק משטחים כמו אנשים, קירות שולחנות עם פירות בתנועות מכחול רחבות ככה שזה נראה אשכרה כמו ציור בטכניקת אימפסטו לכל דבר. 

אימפסטו למי שלא יודע בא מהמילה האיטלקית "משחה" זאת טכניקה שהמון אמנים גדולים ציירו בה כשהמכחול שלהם היה עמוס בצבע. זה יצר הרבה פעמים טקסטורות על הקנבסים שהוסיפו לתחושה של התלת מימדיות בציור.

בת מצווש

בקיצור אתם בטח חושבים לעצמכם- מה שערורייה בזה? כל בת מצווש הכי מעפנה בעולם מביאה איזה מאפרת שמציירת לילדים על הפנים אבל הו לא, אנחנו מדברים על להפוך אנשים להיראות כמו ציור. אחרי שהיא צובעת אותם, מיד מצלמת את האנשים והתוצאה בצילום הדו מימדי היא של ציור שנראה שהוא קופץ החוצה. אני הייתי בטוחה שהיא פשוט ציירה על הצילום. ובעצם היא גם מייצרת אומנות שהיא אינטרקטיבית עם הסביבה שיש לה אפקט חד פעמי כמו פרפורמנס וגם הופכת את זה בצילום לאיזשהי עבודה קבועה ואחרת.

בבלוג יש קישור לאתר שלה והוא מאוד אינפורמטיבי- ממליצה.

(Basement Jaxx- Where's Youre Head At)

הידעת:

 הידעתם שהייתה לי התלבטות ממש גדולה על מה לעשות את התוכנית היום כי פסטיבל דוק אביב מתחיל עוד שנייה וחצי בערך זאת אומרת עוד 5 ימים ואני מבחינתי שם!

התמכרתי לסרטי דוקו בשנתיים האחרונות הם יותר מרגשים, יותר מצחיקים ויותר מופרעים מכל מה שיכולים לדמיין המוחות הכי יצירתיים בהוליווד. בגלל שאני יסניקית קיבלתי חוברת הביתה והנה קצת מההיילייטים. נתחיל בדברים החינמיים:

בעשירי שזה יום חמישי הבא מקרינים על הקיר של הבימה סרט על פול סיימון שנסע לעשות מוזיקה עם אמנים אפריקאיים, באינטרנט תוכלו לראות אחד מהסרטים הבאים באורך מלא: רעש, הנכה המאושר והבודהיסט המיוסר,רדוף, ילדים מאושרים ועוד- הסרטים משודרים במקביל להקרנות הבכורה שלהם בסינמטק וזה סידור חד פעמי אז כדאי לבדוק תאריכים ושעות כדי לא לפספס. וברוח המחאה יש אירועים בבית העם שהכניסה אליהם חופשית יש גם הקרנות וגם הרצאות ופנאלים שיפתחו את הראש והמצפון שלנו בקשר לנושאים החברתיים הבוערים שצריך להמשיך לדבר עליהם. ומעבר לכל זה, בגלל שנת האמנות, יש 8 סרטים השנה שמתעסקים כולם באמנות ומתארים תהליכי עבודה ודמויות מיוחדות בעולם האומנות אם זה הצלם האחרון שתיעד את מרלין מונרו לפני המוות שלה או סרט שקוראים לו אימס: הארכיטקט והציירת על זוג המעצבים המפורסם צ'ארלס וריי אימס שהקימו את אחד מבתי העיצוב הכי מפורסמים בארה"ב.

אם בא לכם לקרוא עוד ולא קיבלתם כזאת חוברת הביתה אתם יכולים להיכנס לאתר של דוק אביב כתוב שם כל הפירוט על האירועים כולם!

(Mad World- Tears For Fears)

מי יודע מתי נגמר הדמיון ומתחילה המציאות בעצם?אולי כדאי שכל אחד ינסה להגדיר לעצמו את הדברים האלה? אולי כולנו חיים במטריקס?

כמו שכתבו חבורת שבלול "לא היו אגדות מעולם, היה רק חלום"

אתם מוזמנים כמובן להיכנס לבלוג של אמנותי למשתמש omanooti עם שני "או" בלוגפוסט. קום יש שם את התוכנית הנהדרת הזאת וכל מה שדיברנו עליו היום.

(שיר: אבשלום- שבלול)