תוכנית # 15: שיכפול והפצה

פתיח:

אנחנו חיים לפי שיטה. לכל אחד יש את המשהו שהוא עושה כשהוא קם בבוקר ולפני שהוא הולך לישון, את הדיכאון שלפני היומולדת או את הטקס הקטן שהוא עושה עם משפחה וחברים כל שנה לפי אותה מתכונת. ככה גם התוכנית היום תשכפל את אותן הפינות שעולות כל שבוע. ותקווה להפיץ ידע כמו שהיא מקווה תמיד:)

שיר: erase and rewind- cardigans

ההמלצה השבועית:

"אמנות התחריט נועדה כדי ליצור עבודות אומנות ולשכפל אותן. כדי להגיע להמון וכדי שההמון יהיה שותף לעשייה ולהחלטות הגורליות, אם זה בתחום החברה או בתחום האומנות.”

בהמשך למגמה שהתחילה כאן שבוע שעבר, לכתוב על תערוכות מחוץ לת"א, קבלו אחת מחיפה החגיגית. למי שזכר ולמי ששכח חנוכה בחיפה לא עומד לבד ובואדי ניס נס חוגגים נוצרים מוסלמים ויהודים- זה חג החגים!

כל העיר מגוייסת לדבר הזה ויש אירועים גם מחוץ לואדי. מקבלים תוכנייה שהיא גם מפה שבאמת עמוסה בנקודות ומספרים. ממש צריך לנווט איתה.

בכל אופן אחד מהאירועים האלה הוא ההמלצה שלנו היום שישאר פתוח גם אחרי שהחג נגמר- התערוכה לוג אין לוג אאוט.

בהסבר על התערוכה שהקראתי חלק ממנו קודם, אומרים שהמטרה שלה זה לקשר בין התחריט והרשתות החברתיות. אני לא ממש ראיתי את זה.

האמת שהיא מאוד חידתית התערוכה.

משנכנסת מברכים את פניך שלושה לוחות קאפה שנראים סתומים לגמרי כי הם כתובים בעברית ערבית ואנגלית אחד על השני. לקח לנו זמן להבין שבלי שקף אדום (כמו שהיה בקופסאות של הרמז כשהיינו קטנים) לא נצליח לראות שבכל לוח, שפה אחת בולטת מעל השאר. קצת כמו כל עבודת אומנות- בלי הכלים הנכונים אנחנו לא יכולים להבין את הכוונה.

אבל השקף האדום לא פירשן לי את שאר העבודות. בשבילן צריך היה להתאמץ יותר.

התחריטים של ואליד אבו שאקרה שהוא גם אחד מאוצרי התערוכה, נראו לי כמו אבני חן. הדפסים מיניאטוריים של נוף לא ספציפי – עץ זית, גבעה, שדה חרוש- מינאטורה ארץ ישראלית.

בעבודות היותר גדולות שלו חלק מהטיפול בעלים ובטקסטורות נראו לי כאילו מתחבאות אותיות ערביות בפנים. וזה הזכיר לי את הערבסקה שמעטרת את הכיפות של המסגדים באיספאהן- העין שלך נמשכת ונמשכת בתוך העלים שלה כאילו שהיא מספרת לך סיפור.

ויה דלורוזה- אדהם ג'ברין

חידתיות בין העלים

ואהבתי במיוחד את העבודה ויה דלורוזה של אדהם ג'ברין. זאת עבודת וידיאו. אנחנו רואים רחוב ודמויות שזזות בו אחורה. ברור לנו שהסרט מורץ לאחור. אנחנו לא יודעים את מה הוא מתעד. ויה דלורוזה הוא השם של הדרך האחרונה שישו עשה עם הצלב על הגב לפני שצלבו אותו. האם בשביל כל הגברים בסרט הדרך שהם הולכים בה הייתה האחרונה? אולי הם מלווים מישהו בדרכו האחרונה? לא נכון לומר שהמסלול של כל אחד מאיתנו בחיים שלו הוא דרך אחרונה? לא יהיו עוד חיים לא תהיה עוד דרך?

אין שקף שמבהיר לנו את כל השאלות האלה. לא בתערוכה ולא מחוצה לה.

לוג אין לוג אאוט מציגה במוזיאון העיר. שד בן גוריון 11 חיפה. המוזיאון פתוח בימים א'-ה' מ10:00-16:00 ביום ו' מ10:00-13:00 וביום שבת מ10:00- 15:00

## התנצלות ותיקון" בתוכנית התבלבלתי בשמו של האומן וקראתי לו לצערי פאריד אבו שאקרה במקום ואליד. אני מתנצלת.###

שיר: מאיר בנאי- שירו של שפשף

פינת ההיסטוריה:

הדפוס?

היום אני רוצה לדבר על משהו שלא מחשיבים כאומנות בדרך כלל אבל בעצם הביא את התרבות שלנו למה שהיא- המצאת הדפוס.

איך אנחנו יודעים את מה שאנחנו יודעים?

היום אנחנו יכולים לפתוח גוגל באייפון תוך שתי שניות. פעם אפשר היה לפתוח אנציקלופדיה. ולפני זה?

לפני זה ידעת את מה שחיית אותו. ו/או את מה שהכומר שלך סיפר לך. רב האנשים לא ידעו לקרוא וכמו שאנחנו יודעים ידע הוא כח אז מי שידע לקרוא היה בדרך כלל איש ממשפחה עשירה או איש דת- כומר או נזיר.

וזה נשמר ככה. קהילה סגורה בתוך עצמה ששלטה בכולם בגלל יתרון שלא דרש ממנה כלום.

ואז הגיע יוהן גוטנברג במאה ה15 והמציא מכונת מתכת שמטביעה אותיות על נייר.

שמשכפלת טקסט בצורה יעילה ומהירה הרבה יותר מהנזירים שהיו יושבים לצייר שנים עיטורי זהב ואיניציאלים (שזה האותיות הגדולות העיטוריות שפותחות את הטקסט)

ומשיכפול עברנו להפצה- של האותיות במיקרו ושל ידע במקרו.

מרגע שספרים היו נגישים לכולם, במחיר ששווה לכל כיס אנשים התחילו ללמוד לקרוא. הכח לא היה שייך יותר לקבוצה אחת. לאיש הפשוט הייתה באר ידע לשאוב ממנה את כל מה שלא היה לו את מי לשאול. אומרים שמתוך הלמידה של הקריאה נולד גם מונח- שזה נשמע כמעט מצחיק לחשוב שלא היה קיים פעם-נולד מונח "הילדות". זאת הייתה המיומנות שהפרידה בין מבוגרים וילדים.

וזה מה שקוראים לו בעגה מהפכת הדפוס.

החוקרת אליזבת איזנשטיין שאני שמה קישור להרצאה שלה בבלוג אומרת שדפוס הוא גם אומנות. שקיימת, עוד הרבה לפני גוטנברג. עוד מימי הפפירוס במצריים העתיקה. דרך אגב קראתי שגם בסין היו מדפיסים על דפים בטכניקה של חיתוך עץ כבר במאה ה8 לספירה. אבל גוטנברג הוא מי שבסוף כתוב בדפי ההיסטוריה כהממציא. מה לעשות.

ההמצאה!

הממציא!

איזנשטיין מתייחסת בהרצאה שלה לאמביוולנטיות שביחס הראשוני לדפוס. כמו לכל המצאה חדשה. היו מי שחשבו שזה היה רגע של מעבר מחושך לאור והיו מי שחשבו שמכונת הדפוס היא יציר של השטן.

התומכים ראו בזה שיחרור מהותיקן

השונאים ראו בזה שיעבוד למו"לים

הייתה אגדה שנבעה מבלבול של איות- המממן של גוטנברג נקרא פוסט וזה נכתב כמו פאוסט. פאוסטוס היה עובד השטן או נקשר לשטן בעקבות מחזה המוסר של כריסטופר מארלו מהמאה ה16 דוקטור פאוסטוס. על מרצה לתיאולוגיה שמוכר את נשמתו לשטן.

היא מספרת שאמני הדפס בעידן הנאורות (מאה 18) מדברים על תור זהב שהיה ברנסאנס אבל טוענת שזאת סתם התרפקות על נוסטלגיה.

הם אמרו פעם זאת הייתה אומנות היום זו מלאכה זעירה. היא אומרת זאת תמיד הייתה מלאכה זעירה.

ספרים מודפסים ומועתקים ביד היו מונחים זה לצד זה לעיתים בכריכות זהות. כך שהיו אנשים שטענו שלא ידעו להבדיל בין עט ודפוס.

המבקרים הגדולים של האומנות החדשה היו הדפסים עצמם. בתחילת או בסוף קטע היה קולופון -מקום שהיה שמור להערות- ידיים קפואות, הדפסה לא נקייה.

ואחד היא בוחרת להקריא- באנגלית זה בחריזה: איך אפשר להשוות את איכות העבודה בעט לזו של אמן ההדפסה במכונה.

נשאר אמביוולנטי- לא?

שיר: alanis morissette- one hand in my pocket

פינת הקולטורה:

אנחנו פותחים עם צ'ארלי קאופמן. שמן, זקן,קרח,יושב במסעדה בהוליווד.

למי שלא ראה, ומסיבה שאני לא ממש מצליחה להסביר אותה, ההמלצה לפינת הקולטורה השבוע היא הסרט אדפטיישן.

עשו בארץ עבודה טובה והשאירו את השם של הסרט. כי בינינו "סתגלנות" זה לא שם סקסי לסרט וגם לא "הסתגלות" ויכול להיות שנמאס להם שיורדים על השמות שהם בוחרים כשהם לא יודעים איך לתרגם.

צ'ארלי קאופמן- שמן, מקריח, גאון!

אדפטיישן הוא הסרט שאומר את האמת הלא רומנטית על להיות אומן. אתה קם בבוקר, כל בוקר ואולי אין לך מוזה. אבל זה מה שאתה מרגיש שאתה יודע לעשות, שאתה צריך לעשות.

בתהליך היצירה עצמו יש המון שיכפול. בתור מישהי שכותבת אני יכולה להעיד שאתה יושב ואתה קורא עוד פעם ועוד פעם שורה אחת ומשנה ומוסיף וגורע ובסוף מוחק בכלל או יותר גרוע רוצה לחזור למשפט המקורי וכבר לא זוכר מה הוא היה.

ומילא כל זה, יש את הלוגיסטיקה- ההפצה. יופי, כתבת. יופי ציירת, יצרת – אז? איך אתה מוכר את זה? איך אתה משכנע מישהו לקנות את זה, לקחת ולעשות עם זה משהו. ומה?

ומכל מה שאמרתי עד עכשיו אתם בכלל לא יודעים על מה הסרט בעצם..

אבל מה אני אגיד- על סחלבים? על תסריטאי במשבר? על אחים תאומים וקנאה? על הספר "סיפור”- שצחקתי כשהזכירו אותו כי גם לי יש אותו בבית וניסיתי לקרוא כמה פעמים- והוא לא עזר לי לכתוב אפילו שורה?

בקיצור אדפטיישן- בשביל הנשמה.

שיר: under pressure- david bowie queen

אמן מן העבר:

"אמני הפופ יצרו דימויים שכל אחד שירד את רחוב ברודווי יכל לזהות בשבריר של שנייה- קומיקס, שולחנות פיקניק, מכנסי גברים, סלבס, וילונות מקלחת, מקררים,בקבוקי קולה, כל הדברים המודרניים הנהדרים שהאבסטרקט אקספרסיוניזם ניסה כל כך לא לשים לב אליהם.”

האחד שיצר אלפי פרצופים- א. וורהול

זה היה תרגום שלי למי שנחשב האמן המוביל של תנועת הפופ ארט בארה"ב או לפחות אחד מהאמנים שהכי מזוהים איתה: אנדי וורהול.

אנדי במקור וורהולה נולד לזוג מהגרים סלובקיים קתוליים אדוקים ששמרו על המסורת שלהם בבית.

כשוורהול היה בן 8 הוא חלה במחלה קטלנית והיה מרותק למיטה 8 חודשים. שם תאמינו או לא הוא התחיל לצייר אמא שלו לימדה אותו וזה הפך להיות הדבר האהוב עליו. הוא גם היה חובב קולנוע ובגיל 9 קיבל מאותה אמא מצלמה ובנה להם חדר חושך באחד החדרים בבית.

בגיל 14 הוא התחיל לקחת שיעורים בחינם במרכז קרנגי לאומנות שהיום הוא מוזיאון. אבא שלו נפטר באותה שנה והוא היה נסער כל כך שהוא לא הלך ללוויה. אבל האבא זיהה בו את הכישרון ובצוואה שלו קבע סכום עצום שיממן את הלימודים שלו.

כמו שאתם מבינים, זה סיפור של הורים תומכים.

הוא הלך ללמוד. וכשסיים עבר לניו יורק. נפטר מה-A בשם שלו והתחיל לעבוד כמעצב תעשייתי במגזין גלמור. וזכה בכמה פרסים על הסגנון שלו.

רק בסוף שנות ה-50 וורהול חזר להקדיש את עצמו לציור באמת. העבודות שלו התמקדו בעיקר במוצרים תעשייתיים פס ייצוריים.

ב1962 הוא מציג את העבודה המפורסמת שלו- קופסאות שימורי המרק של קמבל. הסובייקטים האומנותיים של וורהול הסעירו את עולם האומנות. דבר שנתן לו הרבה חשיפה. להרבה זמן.

בין העבודות הכי מפורסמות שלו יש את כל הדיוקנות כמובן: מרלין מונרו, ג'קי קנדי, מיק ג'אגר ועוד. העבודות האלה כל כך מוכרות ופופולריות

שב2008 העבודה של 8 האלביסים נמכרה ב-100 מיליון דולר. שזה איך לומר- טירוף!

100 מיליון דולר? מי המלך עכשיו??

בשנת 64' וורהול פותח סטודיו שהוא קורא לו "המפעל". יותר משזה סטודיו שגדלים בו שוליות הדפס שרק עומדים בתור כדי לעבוד בו, זה מקום חברתי. יש שם מסיבות, וכינוסים של סלבס. וורהול בעצמו הופך להיות סלב וסמל סטטוס בכל מועדון נחשב בניו יורק.

והוא חי את החיים האלה עד הסוף. הוא הוציא ספרים, התנסה בוידיאו ארט יצר סרט שקוראים לו שינה- 6 שעות של משורר ישן וסרט שקוראים לו eat שמתעד מישהו שאוכל פטריה במשך 45 דק'.

ומת ב-1987, בגיל 58 כשהוא מחלים מניתוח שגרתי בשלפוחית השתן.

אנדי וורהול היה סוג של אבטיפוס. הוא חי את חיי הזוהר האמריקאיים שאותם הוא ביקר בעבודות שלו. היה גם אמן, גם סלב, גם איש עסקים. הוא פיסל, הוא צילם הוא הנחה תוכנית טלוויזיה בmtv. וטען שהוא נשאר בתול כל חייו

מתברר שהוא נולד שלושה ימים אחרי. הלוואי וזה אומר משהו.

שיר: Emf- your'e unbelievable

אומנות ברשת:

ואם כבר דיברנו היום על מהפכת הדפוס כולנו יודעים שאנחנו כבר בעיצומה של מהפכת הדיו האלקטרוני. הבלוגוספירה ה...קשקוש פטפוט. אני לפחות רוצה לחשוב שהאינטרנט לא יחליף את הספרייה איך אפשר להשוות ספר לקינדל? אבל אני כנראה נאיבית.

לא חשוב..

דודה של אביעד עוברת לגור בברלין והיא נתנה לי במתנה המון עותקים של מגזין אומנות שהיא הייתה מנויה אליו שנים ויש בו דרך אגב אוצרות שאני בטוחה שאני אחשוף אתכם בהמשך אליהם. וחשבתי לעצמי שאני צריכה לברר אם הוא עדיין קיים בכל אופן. מצאתי משהו כזה ויותר טוב.

art.sy הוא מין מגזין אומנות שמלא בכתבות על אמנים עכשווים, והוא רק ברשת. אהבתי גם את זה שאתם צריכים להשקיע מאמץ מינמלי ולהציע להם חברות.

הכתבות מגוונות. חלקן מצולמות חלקן מאמרי של אוצרים ואספנים ולא רק אמנים. זה מאוד מרענן שאפשר להיכנס ולקרוא קטע אחד ולא להיות מחוייב לאיזה מנוי של איזה עיתון שבסוף תופס לכם הרבה מקום בסלון ומעלה אבק.

ולחשוב שבתחילת הפינה הזאת הייתי בעד ספריות:)

שיר: monsters of folk- say please

הידעת:

קצת מוזיקה. לבק, או בשמו המלא, בק הנסן יש אלבום חדש. והוא מצא דרך חדשה ומעניינת להפיץ וגם לשכפל. שזה מה שאני עושה עם השם של התוכנית היום מאז שהיא התחילה.

לאלבום קוראים:

songreader.net וזה גם שם האתר שממנו אתם יכולים לשמוע את התוצאה הסופית. כי זה לא דיסק שאפשר לקנות בחנות, הוא לא העלה לאינטרנט חינם. לא.

אתם קונים חוברת תווים. מנגינות שהוא כתב, ומוזמנים להקליט בעצמכם כמו שאתם מבינים שצריך וכדאי ולהעלות לאתר. אז הוא בעצם דילג מעל שלב שגם ככה קורה תמיד. שלב הקאברים. בסוף אם השיר שלך להיט לוקח חודש וביוטיוב יש 8 גרסאות שונות או יותר (תראו מה קרה לשיר ההוא של גוטייה) ובסוף בסוף יש להקת קאברים שמופיעה עם החומרים שלך ועדיין עושה מזה כסף אז למה מראש לא לחלוק?

שיר: אחת הדוגמאות מהאתר- seatle rock orcetra- beck's old shanghai

סגיר:

תוכנית 15 אתם מאמינים? זה אומר שתיאורטית אנחנו מכירים כבר 15 שבועות. זה אומר שפעם בשבוע, הייתי שמחה לומר,לפחות, אתם משחזרים חוויה.

משכפלים אותה. ואם אהבתם ולקחתם משהו מאיזשהי תוכנית אולי דיברתם עם מישהו. אולי סיפרתם ושיתפתם אותו והפצתם את השמועה או הבשורה שהיא התוכנית בשבילכם.

ועל זה תודה רבה לכם.