היוש!
נתחיל בסליחה. נראה לי שבטעות לא הקלטתי תוכנית כבר חודשיים.
יש לי תירוצים כי הייתה תקופת מבחנים ואז היה פסח והאוניברסיטה הייתה סגורה.
לא פשוט! לא פשוט!
גם לא פשוט להיות אמן. אנחנו מדברים על זה פה כל הזמן. אבל באמת שזה לא פשוט. לא לעשות אומנות, לא לעשות מזה כסף ולא לפרוץ לתודעה. ולהרבה אנשים זה לא הצליח בחיים. לחלק גם לא אחרי המוות.
אני מקדישה את התוכנית היום ל"תורת" ההכרה ולחיי האמנים שבשוליים!
שיר: garbage- shut your mouth
ההמלצה השבועית:
בין כל תערוכות הצילום, עוד אומנית שמגדירה מהו דיוקן עצמי, ושמות של תערוכות שלא משכו אותי,
חזרתי אל מוזיאון חיפה לאחת מהתערוכות היותר מעניינות שיצא לי לבקר בהן בזמן האחרון.
אאוטסיידרים היא תערוכה שמספרת סיפורים של אנשים שעשו אמנות כל החיים שלהם בלי לדעת שהם אמנים. אנשים פשוטים: שומרים על מוזיאונים, עבדים אפרו אמריקאים בשדות כותנה, חולי נפש, עולים חדשים שמצאו את עצמם מציירים, כותבים, גוזרים ומדביקים, ומפסלים. יום אחד. יום בהיר אחד. ומאז הם לא הצליחו להפסיק. וביום אחר. אולי גם יום בהיר, מישהו גילה אותם. אוצר או אספן או אפילו- אומן אחר. וגילה להם שיש להם כישרון. כישרון שאנשים יהיו מוכנים לשלם בשבילו כסף ושכדאי שהעולם יחשף אליו.
הדבר הזה הוא מסתבר תופעה עולמית וממש זרם באומנות שנקרא בשם קצת שנוי במחלוקת - art brut = אמנות גסה. את השם נתן אמן צרפתי בשם ז'אן דובופה והתייחס לאמנות שנעשית על ידי אנשים שלא יודעים או מבינים מה זאת אומנות ולמה הם עושים אותה- כמו ילדים וחולי נפש.
פשוט, בשנות ה20 התחילו לפתח בבתי חולים לחולי נפש את הרעיון הזה של אמנות פלסטית כצורה של טיפול ותרופה.וולטר מורגנטלר שהיה פסיכאטר גרמני פרסם ב1921 ספר בעקבות טיפול באמנות באדולף וולפי- שתפגשו בתערוכה בחיפה. וולפי התחיל לצייר בספונטניות והגיע למצב שהוא צייר 25,000 ציורים יצר 1600 קולאג'ים ועוד המון עבודות קטנות שמוצגות, חוץ מבתערוכה כמו בחיפה, בקבוע במוזיאון לאמנות בברן, גרמניה.
דובופה מאוד התרשם מהספר והתחיל לאסוף אומנות כזאת. הוא בעצמו פרסם אח"כ ספר על אומנות גסה. הוא אומר שהמיינסטרים מצליח לבלוע כל פיתוח חדש של אומנות וככה בעצם לנטרל את העוקץ של כל דבר חתרני. מה התרופה למכה? Art brut. לא רק דובופה חשב ככה. אפשר לראות את ההשפעה של השיח סביב אומנות אאוטסיידרית- בדחייה של הרבה זרמים במאה ה20 את המיינסטרים- כמו דאדא, פוטוריזם, קוביזם, קונסטרוקטיביזם וכולי..
חזרה לתערוכה, מה שבאמת מדהים כשמסתובבים בין קרטונים, לוחות עץ ודפים שתלושים ממחברות ומצוייר עליהם בטוש זה העובדה שאם לא היו אומרים לכם- לא הייתם יודעים שהאנשים האלה לא למדו. רואים בעבודות השפעות של אמנים אחרים שקדמו- כמו בעבודה של גבריאל כהן- נשים מוריות במדבר שהחזירה אותי לציור שראיתי פעם באורסיי של יוסף שישן במדבר.
ויש גם עבודות שהזכירו לי סגנון של אמנים שעובדים עכשיו- כשנתקלתי בקרלו זני שהיה סכיזופרן שהתחיל יום אחד לצייר על הקירות של הבית חולים שהוא היה מאושפז בו ראיתי את אלהם רוקני בדפים העמוסים. ומורטון בארטלט שפיסל בובות של ילדים בגבס וסרג להם בגדים הוא האבא הרוחני של סינדי שרמן ועשה את הדברים בערך 40 שנה לפניה.
 |
| מורטון בארטלט- אבא רוחני |
 |
| סינדי שרמן- מושפעת.. |
אבל אל תזלזלו! לא כל אחד שמצייר יכול לקרוא לעצמו אמן אאוטסיידרי- ולא כל אחד שקצת מצייר פרצופים מעוותים הוא פיקאסו. זה צריך להיות מישהו שלא מבין מה זאת אומנות. שלא למד אותה או עליה או נחשף אליה בצורה משמעותית. וזה גם צריך להיות טוב. כאילו נראה לי אין חוק אמיתי מעבר לזה.
אותי מעניין עד כמה השוליים האלה שוליים. יש מגזין של אמנות גסה. יש מוזיאון שמוקדש לתחום בלוזאן בשוויץ. ויש בניו יריד אומנות רק של אמנות אאוטסיידרית שהשנה חוגג 20 שנים לקיומו.
חומר למחשבה.
שיר: james blake – retrograde
אמן מן העבר: אדוארד מונק
ואם כבר דיברנו על ציור שבשביל אנשים מסויימים הוא תרופה- הכי קלאסי שהאמן מן העבר היום יהיה אדוארד מונק. נולד בנורווגיה ב1863 לאבא רופא מבוגר שהיה נוצרי אדוק ואמא שהייתה חצי ממנו בגיל. למונק היו 4 אחים. אחות אחת גדולה ושלושה יותר קטנים. אבל הוא הכי אהב את אחותו הגדולה ג'והן סופי.
מונק מצטרף למועדון הלא פשוט שלנו היום. הוא צייר רב החיים שלו ותמיד חזר לאותם נושאים- בסדרה שהוא קרא לה פריז החיים. סדרה על רגשות כמו חרדה, אהבה ומיניות. שאני ארחיב עליה קצת בהמשך.
הייתה לו ילדות קשה. הוא איבד את אמא שלו לשחפת בגיל 5. ואז אחותו הגדולה מתה גם, משחפת. הו מחלה ארורה. כשהוא היה בן 13 והיא בקושי בת 15.
והוא נשאר עם אבא שהיה מקריא לו בשביל הכיף צ'יזסבטים של אדגר אלן פו וחוטף התמוטטויות מדי פעם. מונק בעצמו היה ילד די חולה ובשילוב של כל הדברים האלה הוא התחיל להרגיש שהמוות פשוט מקיף אותו כל הזמן- זה מאוד יבלוט בעבודות שלו. גם בצבעים שהוא ישתמש כדי לתאר דמויות שנראות חולות וגם בנושאים כמו ערפדים והגולגולת של הצעקה שכולנו מכירים.
 |
| מדונה- מתוך הסדרה frieze of life. |
מונק התחיל ללמוד בקולג' טכני. אבא שלו חשב שאמנות זה מקצוע לא מוסרי ושזה חילול קודש. אבל מונק פרש אחרי סימסטר אחד והלך ללמוד אומנות. כמו שכנראה הוא היה צריך.
כסטודנט צעיר לאמנות מונק היה ממש אנטי מיינסטרים.אנטי המסרים הדתיים השמרניים והחברה הבורגנית המנוכרת של העיר. והוא חיפש אחרי מהפכות אמנותיות- התחבר מאוד לריאליזם.
הוא הגיע לפריז כדי להציג בתערוכה העולמית והושפע מהעבודות של פול גוגין ואן גוך וטולוז לוטרק שהוא פגש שם. כל האמנים האלה השתמשו בצבע כדי להביע רגש משהו שיהפוך להיות גם דומיננטי מאוד אצל מונק.
בהמשך הזמינו את מונק לעיר ההיפסטרים ברלין כדי להציג תערוכת יחיד. היא נסגרה אחרי שבוע וממש לא קיבלו אותה. הוא היה ממש מרוצה מזה דווקא ונהנה להיות מוקף בברנג'ה כמו איבסן וסטרינברג ועוד אנשי בוהמה ורוח והוא צייר אותם ואת החיים האלה. בברלין הוא גם יצר את הפריז של החיים. קראתי שבהתחלה הוא חשב שהציורים יהיו איורים לספר אבל בסוף הפך אותם לסדרה והציג אותה בברלין. הנושאים של הציורים האלה חוזרים ועולים שוב ושוב בציורים, ברישומים, והם מהדהדים את הילדות של מונק ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו.
יש הרבה מאוד דיבור על הציורי נשים של מונק ועל המיניות שלהם. והיום בתולדות האומנות מאשימים אותו בסטריאוטיפיזציה על גבול השנאת נשים שמאפיינת את האומנות הסימבוליסטית. במיוחד בציורים המוקדמים שלו יש דוגמאות של הדבר הזה אבל יש גם ציורים שאפשר להבחין בהם בניואנסים של אמפתיה כלפי נשים- כמו כשהוא צייר את אחותו אינגר ביצירות כמו: נחמה, ואישה צעירה בוכייה שזה תרגום חופשי שלי לweeping young women.
ב1908 מונק נפל למשבר נפשי יותר רציני ולטיפה המרה והיה צריך לאשפז אותו. אחרי שהוא החלים היה שינוי בציורים שלו חוץ מהחזרה מדי פעם לנושאי הפריז אוף לייף. משהו שם נרגע. ולאט לאט הוא פנה מהנושאים של העולם הפנימי הסוער שלו לנושאים של העולם החיצוני הנורמלי כמו נופים, סצינות יום יום מהעיר ומהחיים בכפר, ציורי עירום ומתרחצים. הוא גם התנסה כל הזמן בהדפס ואפילו קצת בצילום. שהוא הכיר בו אז בסוף המאה ה19 כמדיום שיש לו חשיבות ושיש לו פוטנציאל להיות גורם מחדש של הציור. בהמשך הסגנון שלו הפך להיות הרבה יותר חופשי ואקספרסיבי הנושאים יותר כלליים ועדיין יש תחושה של איזה רובד נפשי. ואישי. לא כמו גוגין הוא לקח את הטאהיטי שלו איתו לאן שהוא הלך. ואפילו כשלא היה בנורווגיה וצייר נופים הם הזכירו אותה. ב1909 הוא חוזר לנורווגיה סופית וימות בה ב1944. סגר מעגל.
שיר: הריקוד המוזר של הלב- רונה קינן
אמנות ברשת:
בעיקרון אני נגד ההכנסה של הפייסבוק לתוכנית. זה מרגיש לי עצלני. אבל באחת מהבהיות שלי במסך בסופ"ש ראיתי משהו גאוני שמתאים לנו לכאן בדיוק. כל אמן היה פעם nobody והרבה nobody's שואלים את עצמם למה אני לא אמן בייחוד כשרואים עבודות של אמנות נאיבית ושומעים סיפורים כמו שסיפרנו כאן היום.
המעצב החזותי אמיתי גלעד דיבר עם השף מאיר אדוני, גלעד כהנא- שלדעתי הוא נביא מאיזשהו סוג, סמי בוזגלו הסופר ומיכל סהר שהיא מעצבת גרפית על תהליך העבודה שלהם. הוא הקליט אותם וחיבר לתשובות שלהם קטעי אנימציה שהוא עיצב- גם מעורר השראה גם אמנות ברשת. וגם מנסה באמת להתמודד עם השאלה מה הופך zero לאמן. בלי להתחייב כן?
שיר: בסלון של סלומון- הדג נחש
פינת הקולטורה:
האלבום הראשון של סיקסטו רודריגז, coldfacts היה הפסקול שליווה את הנעורים של חצי מיליון דרום אפריקאים ויותר. חצי מיליון זה רק המספר של האלבומים שהוא מכר שם.
אבל רגע- מי זה בכלל סיקסטו רודריגז? אולי שמעתם על הסרט searching for sugerman שניצח את חמש מצלמות שבורות ואת שומרי הסף באוסקר. וגם הביס אותם השבוע כאן באומנותי למשתמש כי הוא ההמלצה של פינת הקולטורה:)
בשנות ה-70 שני מפיקים מוזיקליים שמעו על אחד שמנגן גיטרה ומופיע בברים קטנים בדטרוייט. כשהם הלכו לראות אותו מופיע הקול והמילים תפסו אותם ישר – הוא עצמו ישב עם הגב בתוך מלא עשן. 20 שנה אח"כ הבחור הזה עדיין היה מסך עשן. עם שני אלבומים שלו שניגנו כמעט בכל בית בדרום אפריקה וילדים שיודעים את המילים של כל השירים בעל פה ושאלה אחת- מי הוא?
 |
| סיקסטו רודריגז- גיבור של אנשי השוליים! |
הסרט מחפש אחרי רודריגז דרך אנשים שפגשו אותו שעבדו איתו ובסוף דרך המילים שלו עצמו. והוא מלמד הרבה על צניעות, על הכרה, ועל העקרונות והערכים של לחיות בשוליים או ההקרבות והרצון בכלל להגיע למרכז. searching for sugerman! בלי ספויילרים.
שיר: cause- raudriguez
פינת השערוריה:
ונסיים בשערוריה שהיא יותר קוריוז. אולי במקרה מקשיב לתוכנית עכשיו מישהו ששמע כשסיפרתי על הביקור שלי במתחם האמנים בתחנה המרכזית. אז הנה כבר שערוריה- לא סיפרתי הכל על מה שקרה לי שם באותו יום. והנה היום אני כאן כדי להשלים את החסר.
פגשתי מישהו.
מישהו אמיתי.
אולי הכי אמיתי שיצא לי לפגוש בחיים בתחנה המרכזית באותו ערב.
כבר באתי ללכת כי המתחם ההוא באמת נטוש ואפילו המוזיאון יידיש היה סגור כשהגעתי.
ופתאום, בסוף מעבר של גלריות סגורות ראיתי אור.
משכתי ביד של חבר שלי ואמרתי אולי בכל זאת לא נצא מכאן בידיים ריקות ונמצא משהו מגניב. ובאמת מצאנו. את
יוספטל ורודי.
כשהגענו לאור ראינו סטודיו קטן מוצף בציורים. על כל הקירות! מהרצפה עד התקרה שרעדה מהאוטובוסים שעברו מעליה. וקול קרא לנו להיכנס. בחיי! לא ממציאה את זה.
ישר הוא הציע לנו קפה והסביר לנו שג'ון לנון אמר שהחיים זה מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות אחרות. והייתי מוקסמת. דיברנו. לא הרבה זמן ולא קצת. סיפרתי לו על התוכנית והוא התלהב ואמר שאני יכולה לראיין אותו ולכתוב עליו.
סיפר לי שהתחיל לצייר בגיל 15 קוביזם עוד לפני שידע מי זה פיקאסו. אני דרך אגב ראיתי שם דווקא הרבה השפעה של מירו ואולי אפילו דאלי.
לפני שהלכתי יוספטל נתן לי סקצ'בוק וציור במתנה. אני הבטחתי לו שאחזור ובינתיים עוד לא חזרתי ואני מוצאת את עצמי חושבת הרבה על יוספטל ורודי שהיה כמו הזחל על הפטרייה של עליסה. וחרז משפטים באיזה קסם לירי שעלתה מהם חכמה סודית.
מזמינה את כל מי שמתחשק לו שיעור על אמנות ועל החיים בכלל לקפוץ לבקר במתחם התחנה את יוספטל ורודי אמן שיודע את זה ולא רוצה להיות אאוטסיידר.
שיר: חוה אלברשטיין - כרגע זה נראה לא טוב
נראה לי שאפשר לסגור את הדיון להיום עם זה שלהיות אמן זה משהו בגנים זה משהו שאתה לא יודע למה אתה עושה או איך אתה עושה או מה הוא אומר, בהכרח. אולי כולנו קצת כאלה אולי אף אחד מאיתנו לא באמת כזה.
ניפגש פעם באה שאני מקווה שתהיה ממש בקרוב ועד אז אתם יודעים אומנותי למשתמש- תגגלו את זה!