תוכנית #5: התחפשות והתחזות

טוב אז נגמרו לי המבחנים, וזה הכי כיף שהיה לי עד עכשיו! ומה שאפילו עושה לי עוד יותר כיף, זאת הידיעה שפורים, החג האהוב עלי בעולם כולו, בא עלינו לטובה.

כאילו, מה יש לא לאהוב?

פורים הוא החג הכי אומנותי שיש ליהדות להציע בתכלס . הוא משלב צבע, רפרנסים יצירתיים והכי חשוב- פאות J

אז אני כבר ביליתי את אחה"צ שלי אתמול בכפר גלעדי, והצטיידתי בצבע מים לפנים וכפפות תחרה.

לא, אני לא מגלה את הרעיון שלי עדיין

תאלצו לחכות לתמונות ..

אבל בנימה אופטימית זאת אני מקדישה את התכנית היום להתחפשות והתחזות!

(שיר:  ניצוצות- ברי סחרוף)

המלצה שבועית

כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת לגלריה אלפרד. ידיד שלי המליץ לי ואני סומכת על הטעם שלו.

השבוע למרבה הקטע, יש שם תערוכה שמתקשרת, בעיניי לפחות, בדיוק לנושא שלנו היום. כשחושבים על זה, אנחנו מתחפשים כל יום. בזה שאנחנו מתלבשים ואנחנו חושבים שמה שאנשים לובשים אומר משהו על מי שהם. וגם כשאנחנו לא לובשים כלום כל יום הוא פורים: מסדרים גבות, שעווה שפם, בלי שפם, איפור..

וזה מה שהרגשתי שהשיתוף פעולה בין הצלמת נועה ליברמן ואמנית הרחוב foma<3

מנסה לומר לי.

 לתערוכה קוראים "מודל סטנדרטי" והיא משלבת כמה מדיומים; ציור, רישום וקולאז' עם ציור קיר, ובכולם רואים נשים שלא נח להסתכל עליהן. כולן עירומות, גסות, בוטות. זה מביך. זה מדהים איך בחברה שתמיד מתייחסת לעצמה כחברה מתקדמת, נאורה עלק, זה עדיין כל כך מביך. לאו דווקא לראות אישה ערומה אבל לראות כמה היא שעירה בידיים- רואים הכל! בלי שום פוטושופ ושום עידון- ערווה אול אובר דה פלייס- הרגיש לי שגם אני אמיצה כשאני מסתכלת על התמונות ולא רק הצלמת שצילמה.

הכי אהבתי את העבודה  בחדר האחרון.  בהתחלה מרחוק לרגע חשבתי שאולי זה לא קשור לתערוכה בכלל. מצוירות חמש נשים שהן כולם כאילו ואריאציות של צילום של נעה שfoma<3  עשתה.

 כל דמות נראית אחרת למרות שכולן נובעות מאותו "אבטיפוס" וזה מחזק את השאלה:

 מה, אם אנחנו לובשים משהו אחר אנחנו באמת אחרים? אם אומרים לכם לצייר בנאדם חכם לא תשימו לו אוטומטית משקפיים? או בחורה יפה? לא תציירו לה שיער בלונדיני וחזה גדול? אני מכלילה כמובן אבל אני מרגישה שהדברים לא פסו מן העולם מה שנקרא.. דברים עדיין נתפסים בצורה מסויימת. כמה חבל.

(שיר: מרקו התאבד- דודו טסה )

אתר הגלריה

אמן מן העבר:

האמנית של השבוע היא לא בדיוק אמן מן העבר, היא עדיין חיה ונושמת בינינו ואפילו מציגה עכשיו רטרוספקטיבה במומה.

 שמתי , למי שזה מעניין אותו, לינק לאתר של ה - MoMa בבלוג ..

אני מדברת על  מאסטרית בלתי מעורערת בהתחזות והתחפשות האחת והיחידה: סינדי שרמן. (cindy sherman)

כמו ביותר ויותר מקרים שאנחנו מדברים עליהם כאן בתכנית, סינדי לא באה ממשפחה עם רקע של אומנות: אבא מהנדס ואמא מורה לקריאה ,פלוס חמישה אחים בפרבר מעפן בלונג איילנד.

וכשהיא מחליטה ללמוד אומנות אחרי התיכון ההורים שלה תומכים בה אבל כמו כל אמא פולנייה גם אמא שלה מייעצת לה לקחת כמה קורסים בהוראה, בכל זאת.

 בסוף השנה הראשונה, סינדי מבינה שציור זה לא הקטע שלה בכלל. היא אומרת שהיא הרגישה מוגבלת, שציור כל הזמן מנסה לחקות את המציאות- ובעצם בשביל מה צריך את זה בכלל? אם יש מצלמה שיכולה לתפוס את המציאות, באותו רגע ומייד.

 היא ושני חברים שלה מהלימודים מקימים חלל תצוגה שפועל עד היום בשם hallwalls- קירות המסדרון. (http://www.hallwalls.org/)

 בסוף הלימודים, היא עוברת למנהטן ומתחילה לעבוד על סדרה של צילומים שמוכרים בשם: סטילס סרטים ללא שם (the Untitled Film Stills). בסדרה שרמן היא היחידה שמצולמת אבל באתר שלה היא כותבת שאלה לא דיוקנאות עצמיים, אלה ייצוגים וסטריאוטיפים וזה מה שבולט ומאפיין את כל העבודות שלה שבאמת כל כך שונות אחת מהשנייה.

בשנות ה-80 שכרו אותה לייצר סדרה של עמודי אמצע- שבהם תמיד היו מפרסמים תמונות של נשים והיא נתנה כמובן פרשנות אחרת לגמרי ולא הצטלמה כמו נערות אמצע זוהרות, אלא כסטריאוטיפים של נשים בחברה האמריקאית: כשהמצלמה תמיד מעליה והיא שוכבת על הרצפה במבט חולמני או מוטרד או עם שיער שמכסה לה חצי מהפנים. בעיתון לא אהבו ולא פרסמו.

בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90 היא גרה ברומא ועושה סדרה של שחזורים היסטוריים. תמונות של אריסטוקרטיות ממאות קודמות עם השמלות התקופתיות והתסרוקות המוגזמות.

 והביזאריות ממשיכה לסדרה של ליצנים שדי מלחיצה גם את מי שלא חשב שיש לו פוביה מליצנים. ועוד ועוד..

 סינדי שרמן היא ללא ספק האישה עם 1000 הפרצופים- ואולי אפילו יותר – כשגגלתי תמונות שלה קיבלתי למעלה מ3.5 מיליון תוצאות

לינק לאתר הרשמי של סינדי שרמן J

לינק לאתר של המומה

(שיר: karma camilion- the culture club)

פינת הקולטורה:

מה הייתם עושים אם היה לכם רעיון יצירתי בטירוף, שאתם חושבים שהוא ישפיע על מלא אנשים, אבל תכלס הוא לא חוקי? הייתם מתחפשים לא?

Sound of noise, הוא סרט שבדי על שישה מתופפים שמחליטים שהעיר צריכה אותם ומשתמשים בעיר שהם גרים בה כדי להגשים את החזון המוזיקלי שלהם.

 הם קובעים לעצמם 4 הופעות במקומות שונים בעיר. לא אני לא אגלה איפה, אבל רמז קל הוא שכל מקום שהם בוחרים קשור בתחפושות שהם לובשים.

הסרט קצר יחסית, רק שעה וחצי, אבל ההנאה מובטחת!

 יש המון הומור כי כמו שאמרתי מה שהם עושים זה לא חוקי ושוטר שבמקרה גם שונא מוזיקה מתחיל לרדוף אחריהם.

שנשמע קצת רעש? יאללה.

(שיר: electric love- six drummers)
טריילר

פינת השערוריה:

ידעתם שיש דבר כזה פרס לעיצוב תלבושות באוסקר?

כאילו פרס ל"ארט" תכלס, הסטייליסטית של הסרט.

אני לא ידעתי, עד שהאירו את תשומת ליבי למגישות של הפרס השנה: קמרון דיאז וג'ניפר לופז.

 לפני שמקריאים את השמות של המועמדים תמיד יש קטע קריאה קצר, בכל זאת, טקס. והשתיים מצטטות את מי שזכתה בפרס 8 פעמים: אדית' הד. כן שמעתם נכון קוראים לה אדית ראש. (וגם מאייתים את זה אותו דבר edith head)

 היא אמרה: "שמלה צריכה להיות צמודה מספיק כדי להראות שאת אישה, בדיוק מספיק כדי להוכיח שאת ליידי."

אחרי שהן העניקו את הפרס לmark bridges , המלביש של הארטיסט, הן העניקו גם את פרס האיפור  המרשים של השנה בסרטים, ואז הן כנראה ניסו להוכיח את הטענה של אדית ראש, כי קרו שני אירועים מכוננים על הבמה!

הפטמה של ג'יי לו קצת ברחה מהשמלה הצמודה והוכיחה שהיא אישה ואז הצמד המקסים הזה הפנה לקהל את הגב כדי להתהדר בעוד נכס של הגברת לופז: הישבן המשובח שלה! אין ספק שהיא ליידי .

אני חושבת שפרס השערורייה  יושב בול על השתיים האלה!

לנאום ההגשה 

(שיר: baby's got back- sir mix a lot)

פינת ההסטוריה:

 ואם כבר בתלבושות עסקינן, מה אומר יותר פורים ממסיכות? מה אומר יותר מסיכות מקרניבל המסיכות בונציה (Carnevale di Venezia)? 

כן, לא משנה לאיזה מסיבת תחפושות מושקעת נראה לכם שאתם הולכים, כנראה שבחיים לא תהיו בדבר כזה אלא אם כן תסעו לשם. לעיר התעלות והדודג'ים: ונציה!

 לא טעיתי מקודם כשאמרתי קרניבל. גיליתי כשקראתי קצת ספרי תיירות, שהחגיגה מתחילה ביום האחרון לפני צום הלנט ((lent. זה הצום הגדול שהנוצרים צמים, ותכלס זה צום לא שלם, לא אוכלים בשר 40 יום- ממש קשה.

לא חשוב, הקרנבל הזה היה הארוחה המפסקת שלהם: קרנה= בשר, וולה = פרידה.

אל תטעו כן? אין לקרנבל שום משמעות דתית אמיתית. כל הרעיון זה לשתות כמה שיותר ולשבור את השגרה. והיום עושים את כל זה מאחורי מסיכות ששואבות מהקומדיה דל ארטה (comedia dell arte), ז'אנר בתאטרון האיטלקי העממי. כשהמסיכות והתלבושת קבעו הכל לגבי הדמות שהייתה מאלתרת על הבמה את העלילה בהתאם לתפקיד שנתנו לה.

 כמו לדוגמה ארלקינו  (Arlecchino) היה משרת תככן  ובריגלה (Brighella) היה נוכל, פנטלונה ((Pantalone הוא המאהב שחוטף משבר גיל העמידה- כל הקאסט של הטלנובלה בקיצור.

חלק מהתפקידים האלה נשארו עד היום. גיליתי שזה מאוד מקובל להתחפש לרופא שזה אומר ללבוש גלימה שחורה ומסיכה לבנה: זאת תחפושת שנהייתה פופולרית בגלל המגיפה השחורה באירופה. כשהרופא היה עובר בין החולים הוא לבש מסיכה כדי לא להידבק. ממש זיכרון מתוק..

הקרנבל אגב לא פעל ברצף כל השנים. כשנפוליאון נכנס לעיר ב1797 הוא הפסיק את הקרנבל וחוגגים אותו שוב מסוף שנות ה70. לכל שנה יש נושא משלה והתיירים מפוצצים את המסיבות שרובן אגב בארמונות ישנים- ממש סרט.  

לא מזמן ב"גלריה"  הייתה כתבה על מעצבת התלבושות של המסיבה הכי גדולה בעיר, בפיאצה סן מרקו-  אני מצרפת לכם לינק בבלוג.

(שיר: il coccodrilo come fa- שיר ילדים איטלקי )

אומנות ברשת:

מצאתי בstumble- אמן אמריקאי שקוראים לו שון הקינס (shawn huckins), שהחליט להביא את הרשת אל האומנות.

 הוא לקח פורטרטים של מנהיגים אמריקאיים מהמאה ה-18 וצייר עליהם כיתובים נפוצים מהטוויטר. שזה בעיקר קיצורים כמו lol: laugh out laud או דברים שהיו לי פחות מוכרים כמו rofl: rolling on the flor laughing.

הרעיון של הקינס ממש נכון בעיניי, הנה תרגום חופשי שלי לציטוט ישיר שלו:

"טכנולוגיה משפיעה על הידע שלנו. על כמה שאנחנו יודעים ועל מה שאנחנו מאמינים בו. בנוסף להשפעה שלה על המהירות והתחכום שבעזרתם אנחנו מעבירים את הרעיונות שלנו. אבל האם הדרך שבה אנחנו מתקשרים שולטת על הערך של מה שאנחנו מתקשרים?

האקט הפיזי של להקליד מאוד מהר על מכשירים מאוד קטנים השפיע ללא צל של ספק על האיות, התחביר וההגייה ועודד רמה מסוימת של בערות שהפכה לנורמה החברתית החדשה"

אני חושבת שזה נ= נכון.

מילון אורבני לקיצורים שלא ידעתם שקיימים

הציטוט של שון הקינס בסטמבל

ראיון עם ה"בחור"

(שיר: sir duke - stevie wonder)

  

הידעת:

 הביקור שלי בגלריה אלפרד היה יותר פורה מהרגיל.

ישבתי עם חברת גלריה בשם ליאת, שסיפרה לי קצת רקע על המקום.

הגלריה היא גלריה שיתופית, שפועלת כבר 6 שנים ויזמו אותה אמנים צעירים למען אמנים צעירים. "על הנייר אנחנו עמותה" כמו שליאת אמרה. היום 14 אמנים מממנים את הגלריה, 44 אמנים כבר הציגו במקום.

אני יודעת מה אתם חושבים; 'טוב אז כשמוכרים עבודות זה מה שכנראה מתחזק את הגלריה', אבל ממה שהבנתי הגלריה לא לוקחת שום סוג של אחוזים מהמכירות .

 כשמוכרים עבודה הכל מגיע לאמן עצמו.

הגלריה מגדירה את עצמה כבמה נסיונית לא מתחנפת וחתרנית.

ומסתבר שבשבוע הבא במוזיאון חיפה, תפתח תערוכת קולקטיבים גדולה שאוצרת רותי דירקטור. יציגו שם קבוצות מתל אביב ומירושלים וכמובן מחיפה עצמה. וכל קבוצה תקבל חלל במוזיאון להציג בו איך שנראה לה.

אלפרד בחרו לקחת את כל האמנים שהציגו ב-6 שנים האחרונות, תערוכות יחיד או תערוכות זוגיות, ולחלק את החלל לארבע תערוכות מקבילות שימשכו שבוע.

פרטים על התערוכה

(שיר: יש לי חלום- יורם גאון)

טוב, שחג פורים שבא עלינו לטובה יהיה כמה שיותר שמח! בבלוג תמצאו משלוח מנות שמורכב מלינקים ותמונות מתערוכות שוות שהייתי בהם בזמן האחרון.

אני אהיה פה גם בשבוע הבא.. ואולי אז אני אהיה מוכנה לגלות למה אני מתחפשת ווא הא האהא..

(שיר: thriller- Michael Jackson)