תוכנית # 17: site specific

פתיח:

site specific הוא מונח שמגיע מעולם התאטרון.

ומתייחס לכל מופע שמותאם בעיצוב שלו ובבנייה שלו כקטע תאטרוני,

למקום מסוים שהוא לא אולם תאטרון כמובן.

אבל כמו שאנחנו יודעים היום אין שום דבר שבלעדי לשום תחום.

על הסייט ספציפיות שבאומנות- היום בתוכנית 17.

שיר: ירמי קפלן- מעבר לגדר.

המלצה שבועית:

ההמלצה השבועית השבוע חצויה.

החלק הראשון שלה הוא משבוע שעבר, והחלק השני טרי טרי מאתמול.

אבל לא יכולתי להתעלם מהקשר בין שני הביקורים.

ידיד שלי עמרי מהלימודים הזמין אותי לתערוכה בקיסריה בסוף שבוע שלפני האחרון. חבורה של אמנים השתלטה על בית שמיועד שם להריסה

ובמשך שני סופי שבוע- רק! פתחה את הדלתות של הניסוי המדליק הזה לקהל הרחב.

פיתוח של המושג בית..

אחת הפינות במטבח

למי שלא מזהה: הדולפין עשוי מבקבוקי מים מפלסטיק

הבית המשוגע היה באמת מיש מש של הכל מהכל. ונתן במה למעצבי פנים, לגרפיקאים, לציירים,פסלים,צלמים ואולי גם לכאלה שאין להם בכלל הגדרה ספציפית, ובעיקר נוצר חלל שהוא מרתק. האמנים יצרו בתוך הבית, על הבית, לפני התערוכה בשימוש עם הבית.

היו כאלה שפיתחו את המונח בית. היו כאלה שפתחו את המונח חדר. או מקום באופן כללי.

וסה"כ אהבתי.

רק לי זה מזכיר את האישה מהניצוץ?!

היו לי כמה בעיות עם התערוכה. קודם כל היא לא יכולה להיות המלצה שבועית כי כרגע הבית כבר סגור. לא ברור לי למה. ממה שביררתי במקום הבית יהרס רק בעוד חודש.

עוד דבר שהפריע לי מאוד זאת עבודת האוצרות.

אם לא אמרתי את זה עד עכשיו זה הזמן להדגיש- מבחינתי זה לא רק המה אלא האיך. אפשר לזרוק מלא עבודות בתוך חלל ולקרוא לזה תערוכה-אבל מה המשמעות של כזה דבר?

הרגשתי שהפואנטה הייתה למכור. יותר משפורטו לי רעיונות של עבודות ו/או טכניקות, בפתקים קטנים, שלא היו דרך אגב ליד כל עבודה, היה מפורט קודם כל- המחיר.

וזה המקום שבו זה גם נגמר לי מאוד מהר כי מה יותר סטריאוטיפ מלעשות תערוכה שהדגש בה הוא למכור במקום כמו קיסריה- זאת אומרת כשלקהל היעד שלך יש כסף כדי שיהיה לו אוסף אומנות?

שיר: our house- madness

פינת ההיסטוריה+ אמן מן העבר?

יש אתרים שמסמנים בשבילנו מקומות כמו הקולוסיאום ברומא, ה"ביג בן" בלונדון וורסאי בצרפת. לא בפריז- המקום הזה שמור לאייפל.

ולמי היה שמור הוורסאי? לשמנה ולסלתה של פריז. למלך אחד במיוחד ולחברים שלו: 

לואי ה-14

והוא אולי הבנאדם הראשון שהשתמש בסייט ספסיפיק.

לואי ה14 שהיה מכונה גם מלך השמש, הוא איפשהו סמל לאמנות ולתאטרון כי היה גם פטרון וגם נגע באומנות בעצמו.

הוא היה נדיב מאוד כלפי בני חסותו ביניהם מולייר, בואלו, ראסין. וביניהם גם קבוצת התאטרון האקדמי פרנסייס ובתחום המוזיקה מלחינים צרפתים.

וורסאי הייתה בהתחלה מין כפר חקלאי מוזנח, הפכה לעיר גדולה בימה"ב- סוג של עיר בירה במאות ה17-18 והיום היא סתם פרבר עשיר של פריז.

לואי ה14 הוא זה שהקפיץ אותה מדרגה. הייתה שם בקתתציד שלאבא שלו לואי ה13 ותוך ארבעה מחזורים של שיפוצים ובנייה הוא הפך את הבקתה לארמון או כמו שהצרפתים קוראים לזה  chateau= טירה.

אומנויות וחיי החצר הדגימו ושימרו את השליטה של לואי על צרפת.

הגנים המוקפדים, הארכיטקטורה, האומנות על הקירות הכל סימן שליטה מוחלטת.

תמיד מוקפד- מלך השמש.

המחזות נכתבו על רקע הגנים- זאת אומרת המחזאים לקחו בחשבון איפה בגן יציגו את ההצגה.

קמה מערכת מסודרת, קאנון של הצגת הדימוי המלכותי. הצרפתי.

לואי תואר לרוב בבגדי מלוכה או במלחמה נגד ספרד.

וזה בלט בכל מדיה: במחול, בציורים, ובלוחות שנה שהפיצו אז בממלכה והיו סוג של תעמולה.

לואי ה14 מת על הבלט שלמי שלא ידע- גם יצא מתוך התאטרון. והוא היה רוקד הרבה בהופעות עצמן. הוא רקד שלושה מתוך ארבעה תפקידי בלט בקומדיות של מולייר.

תפקידים אם אופי מלכותי בדר"כ.

אבל הכמות של ההופעות והמגוון של התפקידים מעידים שלואי הבין דבר או שניים בבלט ובמחול בכלל. וכנראה שזה לא היה הכל תעמולה.

הוא גם עזר באמת לפתח את הבלט והיום הסגנון הראוותני של הריקוד הזה בא ממנו.

ההופעות תחת כל עץ רענן נגמרו ואנחנו בביקור יכולים לראות רק את הגנים. התפאורות:)

לואי כתב ספר שמוליך אותך דרך הגנים של וורסאי ומפרט על כל גן וגן. היסטוריונים מתווכחים על השימוש ב"מדריך" הזה כי הוא לא היה מיועד להדפסה. אולי הוא היה מיועד לקבלות פנים רשמיות? בשביל המקימים של המזרקות שידעו בדיוק איפה לבנות אותן? אולי בשביל עצמו כשהוא כבר היה חולה מדי בשביל להסתובב בין הגנים בעצמו והיה צריך לסחוב אותו בספה.

שליטה מופתית!

הדפיסו את המדריך בשלב די מאוחר. סוף המאה ה17 תחילת ה18.

6 גרסאות שונות.

הם מותחים מסלול של בערך 8 ק"מ תלוי במסלול שבוחרים.

ואפילו שעבר מאז זמן אפשר ללכת עד היום במסלולים של מלך השמש.

שיר: typ- young proffetionals at work

פינת הקולטורה:

אם בשבוע שעבר לקחתי אתכם ליפן היום נבקר בסין.

בשנה שעברה בדוק אביב הציג סרט עם שם שלא הסתדר לי:”איי ווי ווי לא מתנצל"

קראתי קצת שזה סרט דוקומנטרי על אמן סיני והחלטתי כבר ללכת. ואז, לא היו כרטיסים.

רצה הגורל והקרינו את הסרט שוב במסגרת סדרת ההקרנות inspired by tlv port

באיזה מקום שלא הכרתי בנמל תל אביב.

איי ווי ווי הוא האומן הבינלאומי המצליח של סין.

בגלל שהוא גר 10 שנים בניו יורק הוא יצר לעצמו שם קשרים עם אוצרים ואספנים ובזכות התדמית שהוא יצר לעצמו הוא פרץ בעולם.

הסרט איי ווי ווי לא מתנצל או בתרגום שהוא באמת צריך להיות: איי ווי ווי לעולם לא מצטער,

מספר לנו את הסיפור של סין דרך העיניים של אי ווי ווי כאומן וכלוחם חופש,

בעידן הניו מדיה.

הרבה פעמים אנחנו שוכחים שלא רק צפון קוריאה היא מדינה עם שלטון בעייתי. ווי ווי חושף דברים שהממשלה לא מספרת, מתעד ומעלה נון סטופ עוולות שהוא רואה גם בחיים הפרטיים שלו- כששוטר פורץ לחדר מלון שלו ומכה אותו כל כך חזק שהוא צריך לעבור ניתוח בראש,

וגם עוולות ציבוריות כמו רעידת האדמה בסצ'ואן שבה השלטונות בסין לא שיחררו את המספר של ההרוגים לציבור ולתקשורת.

הוא מגייס את האומנות שלו ומפיץ אותה דרך הרשת למרות הסיכון הענק שבזה.

שיאו לי בו- סופר סיני שזכה בפרס נובל קיבל 11 שנים בכלא הסיני כי טענו שהוא מסית בכתבים שלו ומנסה לעורר את הציבור נגד השלטון.

ויש עוד אנשים כמוהו. עוד הרבה.

לראות את הסרט הזה בתקופה הנוכחית היה מבחינתי נורת אזהרה- זה מה שקורה כשהולכים אחרי סיסמאות כמו "ראש ממשלה חזק- מדינה חזקה"

הסרט איי ווי ווי הוא סרט חזק. מומלץ לאנשים חושבים.

שיר:i am free- דנה אינטרנשיונל

פינת השערוריה:

ואם כבר דיברנו על וורסאי. גיליתי בשיעור השבוע שחוץ מסיור מאורגן מצ'עמם בגנים ובאולם המראות אפשר גם ליהנות מתערוכות של אמנים בינלאומיים פעם בשנתיים.

זה אומר שכל החדרים שמותר להיכנס אליהם הופכים לחללי תצוגה.

אנחנו בשיעור דיברנו ספציפית על התערוכה של ג'ף קונס שהוא אמן אמריקאי שהחליט לבוא עם קצת ציניות במזוודה ולהכתיר את עצמו כלואי ה-14 של המאה ה-20.

הוא אצר לבד את התערוכה וממש התעקש שיהיה משהו מתריס בהצגה של העבודות. מי שמע על כלבי בלון ענקיים ממתכת בתוך ארמון מהמאה ה17??

הישר מיום הולדת 5 לארמון המלוכה...

זה היה קטע לא נעים לצרפתים כי מראש הם היו סקפטיים על אמנות מודרנית באתר היסטורי ובסוף עוד הביאו להם איזה אמריקקי אחד שבא לחרבן להם על הראש?

אני מצרפת בבלוג קישור לאתר על התערוכה- אפילו שזה היה ב2009 הוא עוד לא ירד ויש שם צילומים של כל העבודות. מן קטלוג אונליין.

מן שערוריה!

שיר: velvet underground- venus in furs

הידעת:

בתחילת התוכנית היום אמרתי שלהמלצה השבועית יש גם חלק שני ולא חזרתי אליו.

אז הנה, אני חוזרת אליו.

אתמול בערב ביקרתי- פעם ראשונה אני חייבת להודות במתחם האמנים בתחנה המרכזית בתל אביב.

הרגשתי בורה. שאף פעם לא ידעתי בכלל על המתחם אמנים הזה עד שהייתי בתערוכה בקיסריה ואחד האמנים שם סיפר לי שיש לו סטודיו בתחנה המרכזית.

התלהבתי וחשבתי שזו איזו יוזמה חדשה מגניבה של העירייה או של איזה קולקטיב ושווה לראות מה הולך שם.

אבל האמת שכמו כל דבר בתחנה המרכזית- היה לי קשה למצוא את המקום, כשכבר מצאתי הייתי בהלם מזה שזאת פשוט שורה של חללים שרובם ריקים ונטושים.

נכון, שלא לזכותי יאמר שבאתי ב18:00 וזה כבר סוף היום.

אבל מה לעשות- זה לא כל כך נעים לראות גלריה סגורה- בטח ובטח מתחם סגור.

אז החלטתי שבמקום המלצה שבועית המתחם ישמש אותנו לפינת הידעת.

מתחם האומנים בתחנה המרכזית החדשה בקומה 5- לכו בעקבות השלטים- תשתדלו להגיע לפני 18:00...

שיר: jose gonsales- killing for love 

סגיר:

החיים הם דבר לא "סייט ספיציפי". הגלגולים והתהליך הם הדבר המעניין. היציאה מתוך מקום והחזרה אליו או הגילוי של מקום אחר שהופך לבית או שהופך לבסיס- זאת החוויה המשמעותית שמובילה את סיפור חיינו.

סיפור חייה של התוכנית נמצא בבלוג. אומנותי למשתמש בגוגל יגלגל אתכם אליו.

תוכנית# 16: אין הביישן למד ואין הקפדן מלמד

פתיח:

אם אתם מעדיפים לראות "the voice" ואם אתם לא רואים טלוויזיה בכלל, ביום שבת האחרון שידרו את החצי השני של תוכנית סוף העונה של "לעוף על המיליון" שהשתתפתי בה. כן כן לא עליתי על זה שג'סטין טימברלייק הוא האקס המיתולוגי של בריטני ספירס ועכשיו ילדות בנות 16 יכולות להסתלבט עליי.

ידע בכללי, הוא דבר שאנחנו לפעמים ממעיטים בערכו במיוחד היום כשהכול נגיש ולא צריך לזכור כלום.

גם התוכנית היום בת 16- והיא מוקדשת לחינוך אומנותי.

פה אני עוד לא מבינה את גודל האסון!

שיר: 16 מלאו לנער- גבי שושן

ההמלצה השבועית:

כשחיפשתי תערוכה להמלצה השבועית שמחתי לראות שכותבים בגלריה על תערוכה ביפו כי בתחילת השנה עברתי ליפו. ואפשר לומר שאני עדיין מתרגלת לשכונה. מה לעשות כנראה שאפשר להוציא את הבחורה מהרצליה אבל...

לא סתם!

הכתבה בעיניי היא דוגמה מושלמת לכל מה שמרחיק אנשים מאומנות: זה ארוך, זה מפורט מדי, וזה עלק נשכני.

וזה אירוני שזה ככה דווקא במקרה הזה. כשמדברים על תערוכה שמנסה לפנות לקהל מאוד רחב: מורים ותלמידים בלי הבדלי דת גזע או מין.

אז החלטתי ללכת לבחון את זה בעצמי.

התערוכה "דרך מורה" היא תערוכה על זיכרון מתוק. בעיניי.

מורים וסטודנטים לאומנות שהם בעצם מורים במצב הגולם, הקדישו עבודה אחת למורה שנגע בהם.

במיוחד התחברתי לסדרה של רון אמיר. זה סוג של שיתוף פעולה בינו לבין אבא שלו שכמורה לביולוגיה הכין שקופיות לשיעור וצילם חיות וצמחים בטבע. הוא שם ליד כל דבר שהוא צילם איזשהו חפץ כדי שיהיה קנה מידה לגודל: גפרור, עט, כובע.

וכשמנתקים את הצילומים מהקונטקסט של השיעור הם בכלל לא נראים מהטבע הם נראים מאיזה עולם פנטסטי כזה, מהחלל. משהו בעבודה גם הזכיר לי את הטיולים הטרחניים של שבת ב6 בבוקר. טיולי משפחות כאלה ואבא מתקיל אותך ליד כל עץ רענן: את יודעת איך קוראים לזה?

גם אהבתי את העבודה של מירב שין בן אלון. שיצרה פינת עבודה, כמו סטודיו ופרשה על השולחנות את כל מה שעבר עליה והביא אותה עד לכאן.

את החוסר ביטחון, את הביקורת מצד המשפחה על זה שהיא מציירת ואת הרצון שלה למרות כל זה להמשיך, כי יש קו שמושך אותה- זה הקו האדום הדק שעובר כמו חוט בין ציור אחד לשני שמונחים שם על השולחן.

גם העבודה של נועה ברזנר הייתה טובה בעיניי. היא הציגה שני צילומים. המיוחד מביניהם לדעתי הוא "טאבולה רסה" קלואז אפ על לוח ירוק חלק מהאלה שהיו פעם בכיתות. הלוח נקי עוד לא כתבו עליו היום. העבודה הזאת הזכירה לי את "ריבוע שחור "של מלביץ'.

ועוד טעימה קטנה, העבודה של מגדלנה דפנר מצויינת. היא ציירה בשיער 4 מורות שלה. על לוחות זכוכית באותו גודל והעמידה אותם בטור. ההסתכלות בעבודה מעניינת כחוויה בפני עצמה. בהתחלה רק ניסיתי להתמקד בדיוקן אחד ולהסתכל מתוכו על השאר ולראות איך זה מתערבב לי מול העיניים ואז כשראיתי את השיער היה בזה משהו אינטימי ומסקרן. גם טכנית .

אני מדברת עכשיו רק על העבודות שלא דיברו עליהם בכתבה. לא שהאחרות לא היו טובות. התערוכה טובה. ויש בה הרבה עבודות טובות.

נכון, היא נגועה באידאליזם. זה שיתוף פעולה בין קרן טראמפ ששמה את הכסף ומנסה למצוא דרך יצירתית לעודד אנשים להיות מורים, ושל בית ספר מוסררה בירושלים, ואני לא יודעת איך הגיעו לשיתוף פעולה הזה,

אבל אני חושבת שהאמירה על התערוכה היא יותר גדולה ממורה ספציפי.או מההוראה הכללית.

כמו שאמרתי, היא על זכרונות מאנשים שהיו מורי דרך- כמו שרומזים בשם. ואולי אפילו על האומנות כמורה דרך.

"דרך מורה" מציגה עדיין בחלל פעילה. רח' עמיעד 12 ביפו, (ממש בתוך שוק הפשפשים) .

שיר: tell me a tale – michael kiwanuka

פינת השערוריה: 

m.i.a מוציאה ספר על אומנות???

אכן. זאת לא הלצה.

mia art book הוא ספר שמשלב תמונות מהופעות, קצת יומנות והסבר של mia על עצמה,ועל איך שהיא רואה בעצמה אמנית.

משהו אחר..

אבל זה הצד הפחות מעניין בסיפור, ידעתם שהיא למדה במכללת אומנות ועיצוב בלונדון. כן פעם.

ושהיא בכלל רצתה בהתחלה לעשות סרטים?

קראתי שהיא גם קצת פרנואידית ובגלל שהיא מאוד מבקרת את המצב בסרי לנקה היא מוצאת רמזים באינטרנט, חומר ראיות לזה שהממשלה הסרי לנקית מחפשת אותה ופשוט שומרת הארד דיסקים שלמים של הדברים האלה.. ואולי ביום מן הימים שווה להפוך את זה לתערוכה.

אם מעניין אתכם לעלעל בספר- התענוג עולה רק 35 דולר באתר  הרשמי שלה.

שיר: bad girls- m.i.a

אמן מן העבר

"הדרך היחידה הפתוחה בפנינו להיות גדולים ולא ניתנים לחיקוי- אם אפשרי הדבר- היא לחקות את הקדמונים" ככה אמר אחד שקוראים לו יוהן יואכים ווינקלמן ועליו נדבר היום בפינה.

ווינקלמן הוא אולי לא בדיוק אמן אבל הוא שם שהיינו צריכים להזכיר פה כבר בהתחלה. ולמרות שהוא היה צריך לחכות עד תוכנית 16 עדיף מאוחר על אף פעם..

הוא היה הראשון שכתב ספר שהשם שלו מצרף את המושגים "היסטוריה" ו"אמנות". קוראים לו "ההיסטוריה של האמנות העתיקה.”

וינקלמן- בא לשנות:)

וינקלמן נולד באיזה חור במה שהיה פעם פרוסיה ב1717 לאבא סנדלר ואמא שהייתה בת של אורג או משהו כזה.

הוא היה יותר בקטע של כתיבה. הוא למד את הכתבים היוונים העתיקים (מה שמסביר למה הוא אחד המבשרים של הניאוקלאסיקה באומנות) והוא היה עובר ומרצה בין ערים שלא היו בהן יצירות אומנות רציניות ,עד שהוא הגיע לרומא.

ראה את הפסלים הגדולים בשיש הלבן והבין- זאת קלאסיקה מבחינת המערב. זה מה שכולם מסתכלים אליו כבסיס. והוא הבין עוד משהו- שזה רק חיקוי של הבסיס האמיתי- יוון העתיקה.

וינקלמן רצה לשנות את אמני התקופה. ואת התפיסה כלפי אמנות בכלל. הכתב הראשון וההכי חשוב שלו "הגיונות על חיקוי יצירות יווניות באמנות הציור והפיסול" קוטל קודם כל את ברניני. שהיה אמן בארוקי חשוב, כי הוא קידש את האשליה בפיסול שלו- בתנוחות, בקומפוזיציות ו ווינקלמן רצה לחזור להתבוננות בטבע- זאת האמת. ואותה צריך לתאר.

זה גם מה שהיוונים עשו- הם פיסלו את האנטומיה ממה שהם ראו בתחרויות האולימפיות הראשונות- שלמי שלא ידע- התחרו בהן בעירום.

עדיין אצלי!

התיאוריה של וינקלמן על אומנות היא יותר רחבת יריעה מזה, הוא מדבר על אידאל ויופי. על מה זאת אלגוריה ואני ממליצה לקרוא את הגיונות על חיקוי. עבדכם הנאמן לקחה את הספר בעצמה אתמול מהספריה- הוא כתוב טוב לא מתנשא והוא לא ארוך והוא עוד נקודת ציון בדרך הלא נגמרת של ההתפתחות בתולדות האומנות.

וינקלמן מת בקטע דרמטי לגמרי- רצחו אותו. ב1768. הוא חצה את האלפים עם חברים ופתאום לא התחשק לו יותר והוא החליט לחזור לרומא.

בחור שהיה בחדר שלו שדד אותו ורצח אותו. וזה המקום שבו אנחנו גם תכלס לא יודעים לגמרי מה הוא עשה שם.. היו הרבה שמועות על וינקלמן שהוא אהב גברים ובעיקר נערים צעירים.

שיר: יש דברים נסתרים- זוהר ארגוב

פינת ההיסטוריה

בפינת ההיסטוריה הקודמת דיברנו על הדפוס, פתחנו תהליך. הבנו שהידע הפך לנגיש שלאנשים נפתחו העיניים- ומה היו ההשלכות של זה בעולם האומנות?

עצומות.

אנחנו תמיד שומעים ברנסאנס על איך שהחזירו את האדם למרכז. הקימו בתי חולים ובתי יתומים והכי חשוב את האוניברסיטאות הראשונות. והכי הכי חשוב- ברומא פתחו את האקדמיה לאומנות גבוהה.

ב1580 הוקמה האקדמיה על שם לוק הקדוש שהוא הפטרון של הציירים, על ידי האפיפיור והצייר פרדריקו זוקארי. היא הייתה כבר השנייה, הראשונה קמה בפירנצה אבל אם כבר דיברנו על וינקלמן ברומא אני חושבת שנמשיך על הגל..

המטרה המוצהרת של האקדמיה הייתה לייצר מעמד חדש לאמן. עד אז אמנים היו פשוט חברים בגילדות ולא התייחסו אליהם כציירים או פסלים. אלא יותר כמומחים לאיזו מלאכה.

לא לימדו שם ציור רק רישום. והחסות האפיפיורית הזרימה לשם כסף כדי שלבירה תהיה עליונות בתחום.

ב1633 האפיפיור אורבן ה-8 נתן לבוגרי האקדמיה מונופול על עמלות של אומנות ציבורית, מהלך שלא אהבו אותו אנשים שלא למדו שם מן הסתם. והרבה מהם היו אמנים ופסלים מבטיחים ומוצלחים. חבל.

וגם עלה שוב הויכוח של מה מספיק טוב בשביל האקדמיה? זאת אומרת מה נחשב אומנות טובה באותם ימים?

מבחינה סגנונית האקדמיה קידמה את הקאנון, את אמנות הרנסאנס.

הייתה היררכיה של ז'אנרים. ציורים היסטוריים במקום הראשון. אח"כ דיוקן, ציורי נוף ובמקום האחרון טבע דומם.

בגלל זה שוב, היו הרבה אמנים שנשארו מחוץ לקאנון ואפילו קבוצות שלמות עם מסורת של טבע דומם כמו הציירים הפלמיים/הולנדיים.

מבחינת אוסף האקדמיה. ביקשו מכל בוגר שיתרום עבודה. והיום יש 500 דיוקנאות ואוסף גדול מאוד של רישומים.

וברור שבעקבות איטליה באו כל השאר. ב1583 קמה אקדמיה בהולנד וב1648 בצרפת, ואח"כ אנגליה ואח"כ ואח"כ

ובסוף החוג במקסיקו??

שיר: sowing in the seads of love

אמנות ברשת:

כמו שהכל עובר לאינטרנט גם הגלריות. והדרך הכי נוחה לגלות אמנים היום היא בגלריות אונלייניות שכאלה..behance הוא אתר כזה.

כדי לקשר את זה קצת למה שאנחנו מדברים עליו היום- אני גיליתי את לארס הנקל, אמן גרפיקה גרמני. שמשלב כלי עבודה ומדידה עם הגוף האנושי בסדרה שהוא קורא לה "טריפטיך".

הפלטה שלו מזכירה פוסטרים מתחילת שנות ה20- צבעים דהויים והרבה גוונים כחלחלים וירקרקים מתקשרים לכלי מדידה המתכתיים. גוונים קורוזיים כאלה

לפי הנקל המסר של העבודות הוא "המדידה של כשרון"- לפעמים אני מרגישה שאם יש מכשיר כזה הוא התקלקל מזמן אבל דווקא בעבודה הזאת הוא לא רק מצוייר, הוא גם נוכח:)

שיר: שלמה גרוניך- תלמיד בי"ס תיכון באירופה

הידעת?

במוצ"ש הזה מעלים את נשות טרויה בקאמרי כמחווה ל60 שנים של קשר דיפולמטי עם יפן. זה שיתוף פעולה עם תאטרון הטוקיו מטרופוליטן.

אולה שור- סלקטר (קסנדרה)  וקאיוקו שיראשי (הקובה) צילום: אבירם שהינו
מתוך כתבה ב"הארץ".

יוקיו נינגאוואה, במאי יפני מפורסם בא לארץ וברר לעצמו צוות של שחקנים יהודים ערבים ויפנים שמעלים ביחד בשלושת השפות את המחזה של אוריפידס- שאני אישית הכי אוהבת מהטרגיקונים היוונים.

קראתי ראיון עם הבמאי בגלובס והוא טוען שהוא משתייך לדור הבמאים היפנים שכבר לא יכלו להתעלם מהשפעות המערב. אז מצד אחד בשביל הצופה הסביר לשבת בהצגה שעולה בשלוש שפות על נושא די טעון זה לא פשוט ומצד שני נינגאוואה רואה בתאטרון גשר בין תרבויות.

המחזה נשות טרויה הוא בדיוק על זה בעצם. אחרי שנגמרה מלחמה מטורפת של 10 שנים נשארו הנשים של טרויה בלי בעלים, בלי מישהו שיגן עליהם והן בעצם שלל של המנצחים.

ערב בחירות אולי השחקנים שואלים את עצמם על הבמה אם יש כאן משהו אקטואלי?

ההצגה עלתה קודם ביפן ועכשיו היא תרוץ שבוע, כמו שאמרתי בקאמרי- מהשבת הזאת ועד השבת הבאה. אני שמה בבלוג לינק עם כל השעות והנתונים:)

שיר: הבילויים- הזקן של צ'ין קו צ'ן

סגיר: 

אין הביישן למד ואין הקפדן מלמד- זאת עוד תשובה לשאלה בלעוף על המיליון שלא ידעתי. ידע הוא דבר חשוב שמשתנה ומתערער כל הזמן.

שיהיה 16 מתוק, שיהיה סופשבוע מתוק, ובעיקר שהשנה תתחיל לנו ברגל ימין.

ללינקים וכאלה אתם כבר יודעים- לבלוג קוראים אומנותי עם שני או.